הטור השבועי של ידידיה מאיר בבשבע צונזר כנראה בגלל המתקפה שלו על זמביש. אז הנה הטור שקוראי בשבע לא יכלו לקרוא.

1. כמה כואב. דווקא האיש שאחראי להקמתם של אינספור יישובים ביש"ע, אבי ההתיישבות, גרם לפגיעה כה קשה בציבור המתיישבים. לא, אני לא מתכוון לאריק שרון אלא לזמביש, זאב חבר, יבדל"א. אנחנו נמצאים בסופו של שבוע שידורים על "המנהיג האמיץ שידע לקבל החלטות כואבות". שבוע שכולו שמאלץ שמאלני (צירוף ששובר את השיניים, נסו להגיד אותו חמש פעמים רצוף). ובכל זאת, נדמה לי שמכל מה ששמענו, המשפט המסוכן ביותר הוא דווקא זה שבו חתם זמביש את ההספד שלו. כן, מסוכן. לא פחות.

למי שפספס, זמביש התחיל את דבריו בשבחו של המנוח. "היית לנו המורה הגדול של בניין ההתנחלות, המנהיג המעשי, אבי מפעל ההתיישבות", הוא פתח. כך הוא גם המשיך והמשיך. הכול נכון, כמובן, אבל ציפיתי, ואני מניח שאיתי ציפו גם נתניהו, פרס, ביידן, טוני בלייר ואפילו מרית דנון, לפואנטה. ל"אבל" הנוקב. היה ברור שזמביש יאמר משהו חד על התפנית התמוהה, על הבגידה בדרך, על העוול הנורא והמתמשך ששרון עשה לאלפי ישראלים. הרי מהרגע שנודע ביום ראשון בלילה שזמביש נעתר לבקשת המשפחה לספוד לשרון, גם התקשורת הישראלית החלה לבנות את המתח. מה יגיד זמביש עניין את הכתבים הרבה יותר ממה יגידו פרס ונתניהו. אני אישית ציפיתי לנאום שיעשה סדר. לטקסט שיאמר איפה אנחנו יחד עם אריק, ואיפה אנחנו נבדלים. איפה יש קרבה למרות חילוקי הדעות, ואיפה רב המרחק ואי אפשר לגשר על הפערים. ציפיתי לטקסט על הציונות החילונית ועל הציונות הדתית, על הקב"ה, על ארץ ישראל, על מדינת ישראל, על אמונה, על גאולה, על אורות וצללים בדרך. אתם יודעים, משהו מכונן כזה, שקומונריות בבני-עקיבא ידפיסו כבר בשבת הקרובה לדבר עליו עם החניכים.

אבל רגע, מאיפה זמביש אמור להבין בהספדים נמלצים? הוא הרי באמת איש של מעשים, לא של דיבורים. לכן הייתי בטוח שהוא מתייעץ עם מועצת גדולי הכתיבה של הימין הדתי. דמיינתי לעצמי איך הוא יושב עם אורי אליצור, חגי סגל ועמנואל שילה כל הלילה, ויחד עם "פורום החווה" הזה שלו (טוב, "פורום הקראוון"), הוא מלטש ומשייף ושוקל כל מילה. למה? כדי שהמסר ייצא בהיר וברור ונוקב, אבל כמובן גם חברי ואוהד ומכבד. זו הרי לא תהיה גוזמה לומר שמעולם לא דיבר נציג של נאמני ארץ ישראל מעל במה כה מכובדת כשכולם מקשיבים לכל מילה בשתיקה.

אז חשבתי. בסופו של נאום חם ואוהד שכאמור פירט את זכויותיו הרבות של שרון, קיבלנו רק את המשפט הבא: "קשה וכואבת הייתה התנתקותך בשנתיים האחרונות לכהונתך מן הדרך בה צעדנו יחדיו. השאלות נותרו ללא מענה, הכאב גדול, ועל הכול תכסה אהבה גדולה".

נדמה לי שהשגרירים הזרים חשבו בשלב הזה שיש תקלה בתרגום הסימולטני שמשרד החוץ סיפק להם במהלך האירוע. האם יכול להיות שזה, ורק זה, מה שאומר האיש הקיצוני הזה שעליו סיפרו להם, המתנחל מהמחתרת היהודית, מזכ"ל אמנה, שיחד עם אריק בנה את כל המאחזים הבלתי חוקיים?

תראו, אני לא יכול להתווכח עם האהבות של זמביש, ובטח שאני לא יכול לצוות עליו "ושנאת בכל לבבך ובכל נפשך את אריק הדורסני". אלה דברים המסורים ללב. ובלבו יש כנראה באמת אהבה רבה לחברו הקרוב והוותיק. אבל זמביש הרי לא הופיע בלוויה כאדם פרטי, בדיוק כמו שג'ו ביידן לא דיבר בהלוויה כאדם פרטי. כל אחד בא לספוד אבל גם להעביר מסר. ומה המסר שהמשפט הזה בעצם שידר לכל העולם? זה נורא פשוט: נו טוב, תפנו אותנו, תהרסו את בתינו, תעקרו את חממותינו, תסיתו נגדנו, אל תיתנו לנו אפילו להפגין, תעצרו קטינים, תפעילו מכת"זים, תפטרו שרים, תזיזו מתים, תגידו "יש פתרון לכל מתיישב" למרות שמה-זה אין, תלכו לבג"ץ בדרישה להרוס את בתי הכנסת שלנו – אבל בסופו של דבר, בסוף בסוף, האהבה שלנו תכסה על כל הפשעים. האמת? אפילו את המילה החריפה "פשעים" שמופיעה בפסוק המקורי בספר משלי, זמביש צינזר ואמר רק "על הכול תכסה אהבה". כנראה הוא חשב שזה בוטה מדי, פשעים.

אני חשבתי בזמן הנאום הזה רק על אדם אחד, על ראש הממשלה בנימין נתניהו. הוא הקשיב קשב רב, כאמור, והסיק את המסקנות שלו. ג'ון קרי הרי מחכה לו, וגם אבו-מאזן, וגם אובמה. ימים יגידו על מה חלילה תצטרך לכסות שוב האהבה.

==

מתוך הטור (שלא פורסם) ב"בשבע" ומופיע בעמוד הפייסבוק של ידידיה מאיר.