יום הזיכרון ליצחק רבין תמיד יושב על זרמים צורמים של הויכוח הנוקב בין החלקים בחברה הישראלית. כל מחנה נושא איתו טינה ואיבה קדומה שהתחילה כאן הרבה שנים אחורה; מאלטלנה והסזון, ריסוס עולים ממדינות ערב בDDT, רצח אמיל גרינצוויג, המהפך ב-77 והרשימה ארוכה.

רצח ראש הממשלה יצחק רבין הוא האירוע המזוקק ביותר של שנאה פוליטית, כאשר אדם אחד לקחת את האקדח לידיים ורצח את ההחלטה הדמוקרטיות הישראליות בדמות ראש הממשלה הנבחר. ומאז כל מחנה לוקח את זה לכיוון שלו. מחנה הימין והדתיים נושאים את העובדה שהואשמו כקולקטיב ברצח, מחנה השמאל על כך שההסתה נמשכת. גישור ופישור יש ויש, אך יותר הטחות זעם ואמוציות.

השנה הבעבוע הפוליטי של הקמת ממשלת בנט ולפיד – אחרי ארבע מערכות בחירות אמוציונליות ואי לגיטימיות חריפה שמפמפמים מתנגדי הממשלה, הגיעו במלואן אל מליאת הכנסת.

היינו רוצים נאומים ממלכתיים שמכבדים את האירוע, בו נזכרים במשותף לנו, אבל זה כנראה היה מייקאפ שרק מכסה על הרתיחה הפנימית.

נאומים חריפים במליאה

יאיר לפיד עלה ושצף במתנגדי הממשלה, שמנסים פעם אחר פעם לבטל את הלגיטימיות שלה. שח"כים ושרים לשעבר מנהלים דה לגיטימציה להחלטת הכנסת, שפעילים מאיימים ומטנפים על פעילים מהמחנה האחר, על ח"כים ונציגי ציבור – בגיבוי שבשתיקה של נתניהו, שעוד מארח רבים מהם בלשכתו.

יאיר לפיד נואם (צילום: דוברות הכנסת)

מכאן יאיר לפיד הקצין והאשים כי ממשיכי דרכו של יגאל עמיר היו שרים בממשלה אם לא הייתה קמה ממשלת השינוי. הכוונה כנראה לבן גביר, אולי גם לסמוטריץ'. המילים חריפות מאוד, אך מבטאות נכוחה את ציבור מצביעיו שרואה בעיניים קלות איך מנסים להפוך את הצד הפוליטי שלהם ללא לגיטימי, ואיך מאידך גורמים רדיקליים הופכים ללגיטימיים.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

(צילום: סרוגים)

אחריו עלה בנימין נתניהו שתקף אותו, על המתקפה שעובר מחנה שלם ובראשו נתניהו עצמו בידיו ובידי משפחת רבין. "שנה אחרי שנה יש מי שמשתמש ברצח רבין כדי לתקוף את המחנה שלי ואותי", אמר נתניהו וצדק. יום הזיכרון ליצחק רבין מעורר סלידה בקרב חובשי כיפה ואנשי ימין. זה מרגיש כמו היום שבו חובטים במחנה פוליטי שלם.

נתניהו נואם אתמול (צילום: דוברות הכנסת)

זהו יום שלוקחים רצח פוליטי מחריד ובמקום לדבר על הלקחים ומניעת דרדור השיח, משתמשים בו להצדקת דרך פוליטית מסוימת, להטפת מוסר לאחר. זה לא חוכמה להיות בעל שיח מנומס כשאתה בשלטון, זאת חוכמה לעשות זאת כשאתה באופוזיציה. ובמחאות נגד נתניהו לא ראינו נימוסים אירופאים למכביר.

לפני שניהם דיבר נפתלי בנט, הוא היה כמו גשר בין הצדדים. אך גשר קשה יותר להכיל ולצדד מאשר בדיבורי הקצוות הלוהטים. בנט דיבר על התחושה הקשה בגינה החזיר את הכיפה בשירותו הצבאי. הוא הדגיש כי "לא הימין רצח את רבין ולא הדתיים רצחו את רבין – יגאל עמיר רצח את רבין". והוסיף שאסור להשחיר קבוצות שלמות, ואף אמר כי בעקבות הרצח צד אחד לא יוותר על האידיאולוגיה שלו כפי שהיו שציפו ממנו.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

בנט במליאה (צילום: ערוץ הכנסת)

בנט גהתייחס אל המצב היום ואמר בדאגה כי "אם ניתן לשנאה לחלחל ולחצוץ בינינו, אם ניתן להכללות להשתלט על השיח בינינו, נאבד את כל מה שיקר לכולנו, וחלילה נאבד גם את המדינה שלנו".

המחלוקת הפוליטית כיום היא חריפה ביותר. יש שהאשימו את בנט ש"השלים את המהפך האידיאולוגי שלו" בגלל דברי לפיד במליאה שותפו לממשלה הקרויה על שם שניהם. אבל לא אלו פני הדברים. יאיר לפיד נשאר יאיר לפיד ומייצג את המחנה שלו, ובנט, כמי שהפיצו עליו בעבר מתנגדיו הפוליטיים שלו, שיגאל עמיר הצביע לו בבחירות, הוא זה שהלך לשבת עם לפיד יחד בממשלה. בניגוד לטענה אלו מחנות פוליטיים שונים שיושבים יחד. לכן גם הזעם של בנט ש"מכר" את הימין ויושב עם עבאס.

בנט במליאה (צילום: דוברות הכנסת)

באחדות הזאת של ימין ושמאל, נשאר מחנה שלם מימין שלא הלך אחרי בנט ויתרה מזו הוא זועם עליו והוא נותר בחוץ, לכן היו חשובות גם מילותיו על כך ש-"אנחנו רוצים שכל אזרחי ישראל ירגישו רצויים. כל המגזרים במדינת ישראל, בין שיש להם ייצוג בקואליציה ובין שאין להם ייצוג בקואליציה – אתם רצויים".

אתמול במליאה, על אף המילים הקשות והטחות האשמות, זו הייתה חגיגה לדמוקרטיה. שם, במליאה צריך להתרחש וויכוח נוקב. נוקב ולא תגרני וצעקני. מכובד, ייצוגי, אך נוקב וכזה היודע להביא גם מילים שקשה לשמוע, בדרך נאותה.

כך זה צריך להיות. כך. במסגרת מליאת הכנסת. ולא ברחוב. ובטח שבטח לא באלימות ולא – קשה בכלל לכתוב את זה – ברצח ראש ממשלה.