קראתי את התיאור של ינון בן יעקב על מסע הייסורים שעבר בדרך לבית ביהודה ושומרון ורציתי לספר את הסיפור שלי ושל בעלי.  גם אנחנו לא התקבלנו לישוב. אבל הפעם לא משום שאנחנו לא מספיק דתיים אלא מפני שאנחנו לא מספיק חילונים…

לאחר חיפושים רבים מצאנו סוף סוף את שאהבה נפשנו, בית נחמד בישוב מקסים (כך חשבנו לפחות אז) במחיר סביר. מיהרנו לסגור עם בעלת הבית, אלא שזו הביטה בנו במבט קפוא ואמרה: "קודם כל תעברו את וועדת הקבלה".

הישוב שוכן לו מעבר לקו הירוק אי שם בין הר למדבר, במרחק נסיעה די רציני מאזורים מרכזים, אבל בישוב הזה מסתבר, לא חוששים להציב מכשולים נוספים לאלו שכבר כיתתו רגליהם עד למקום ומצאו אותו ראוי כדי להקים בו את ביתם.

התייעצתי עם בעלי והעסק נראה לנו קצת מוזר, אבל כמי שמחזיקה בתארים מתקדמים וכך גם בעלי, וכמי שנחשבת  פחות או יותר כחברותית פלוס, ומחזיקה משק בית כלכלי יציב ומקצועות מכובדים לא חששתי מוועדת הקבלה.

"בסדר" אמרתי בביטחון מופרז לבעלת הבית, "אנחנו נעבור את וועדת הקבלה, בואי נחתום".

"לא, לא" ,היא הוסיפה בקול קשה, "רבים לא עברו את וועדת הקבלה ובנוסף אתם דתיים. אני לא חותמת עד שאתם מתקבלים לישוב".

יש לציין כי אני עצמי מגדירה את עצמי דתייה, אך לא חובשת כיסוי ראש ולמקומות רבים לא הייתי מתקבלת כי אני "לא מספיק דתייה" אבל כאן משום התעורר לו השד ההפוך.

ועדת קבלה דורשת איבחון פסיכולוגי

אקצר ואומר שהגענו לוועדת הקבלה, מלאי בטחון, מה שעבר לנו תוך כמה דקות. כשחברי ועדת הקבלה שמעו שאנחנו ממגורשי גוש קטיף הזעיפו פניהם אף יותר. ושאלו במה שנראה לי באותו רגע כקנאות דתית: "ואיך תתמודדו עם שכן שיעשה על האש לידכם בשבת?? הרי לא נחשפתם לדבר כזה בגוש קטיף".

"לא מפריע לנו" ענינו בדיפלומטיות.

"לא מפריע זה לא מספיק!" צעקה עלינו מנהיגת הוועדה, "אתם צריכים לאהוב את השכן החילוני שלכם, אתם צריכים לרצות להיות קרובים אליו".

● מצטרפים לדף הפייסבוק של סרוגים ונשארים מעודכנים כל הזמן

עדיין לא חששנו שלא התקבלנו אך ספקות קלים החלו להזדחל לליבנו. לבסוף הודיעו לנו כי כעת עלינו לעבור איבחון פסיכולוגי. מה שהצריך אותנו להיפרד מ 1,200 שקלים שלא יוחזרו. הסכמנו גם לכך. עברנו אבחונים פסיכולוגיים, מאות ואולי אלפי שאלות במבחנים בכל תחום אפשרי בחיינו. בעלי אמר שבהכנה לקורס קצינים הוא עבר מבחן 300, שהיה פחות אינטנסיבי ממה שחקרו אותנו באותו יום.

שילמנו ביום עבודה, וחיכינו לגזר הדין. בטוחים בעצמנו וביכולתנו להתקבל חתמנו וויתור על שטח שהיה מגיע לנו כמגורשים, בתוך הקו הירוק מתוך אמונה שעלינו ליישב מקומות נידחים. יומיים לאחר שחתמנו התקבלה התשובה הלקונית במייל: "בקשתכם להתקבל לישוב נדחתה".

שאלנו לגבי אפשרות של ערעור, אך אז אמרו לנו: "עד היום, אף אחד שערער לא התקבל", אז ויתרנו.

אני לא צריכה לתאר לכם את גודל האכזבה, את שברון הלב את ההלם המוחלט. את הדחייה הנוספת. מיני גירוש נוסף ועוד מידיה של ההתיישבות עצמה.

אני חושבת שכל מילה נוספת מיותרת. מקומם של וועדות הקבלה אינו כאן. לא לדתיים לא לחילונים. מי שרוצה ליישב את הארץ באמת ובתמים ולא בא לחבל ארץ רק כדי שיוכל לגדר עצמו בגדרות ולהיכנס מרצונו לבועה חברתית בנויה היטב, צריך לוותר על הסלקציות האלה. אנחנו צריכים ליישב את הארץ ולא לבנות גטאות.