ילד, זו המילה הראשונה שנפלטה לי בין דמעות למחנק הגרון. שניה אחר כך; "בת עין".

כמה ספוגה בת עין בכאב, המטשטש בין הריה היפים, מעיינותיה, כרמיה ושדותיה. מזכירה היטב כמה השקט כאן ביהודה ושומרון מתעתע והשיעורים בה בלתי פוסקים.

"ארץ ישראל נקנית ביסורים". חשבנו שכבר למדנו את השיעור הזה.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

הרכב שהתהפך במהלך המרדף (צילום: חוננו)

שניה נוספת; "משפחת סנדק". ילד שיש לו הורים, אחים ואחיות, שהזמן קפא עבורם.

דלת ביתם לא תיסגר הלילה, דרכה תחמוק גם השינה, התיאבון, הפרטיות. על שלט ביתם תודבק מודעה שחורה. בהתחלה האותיות קופצות, מטושטשות, לא קריא בעיניים, לא קריא בנפש המנסה ללא הועיל לעכל. אח"כ הן נחרטות היטב, צורבות את הלב לנצח.

מסתם אמא ואבא רגילים כמו כולם, הם הופכים לאמא ואבא של. אח / אחות של. יש לכם איזו תמונה שתרצו ל…? בטח ישאלו.

ובשבריר שניה הארץ לובשת את פניו המחייכות, ולבנו שותת דם. כמה רצינו שהעם יבין אז בימי טרום ההתנתקות שאחים אנחנו. ואתם אז תושבי גוש קטיף, תושבי מורג, בראשית דרכם לא מוכרים כלל.

אהוביה, אז ילד רך, אולי צועד את צעדיו הראשונים. ולך תסביר לילד רך שהאחים שלך הם אלה שהורסים לך את הבית. משליכים אותך אל הלא נודע. ולך תסביר שאחים שלך הם אלה שהרגו לך את הילד.

שניה נוספת:  "אהוביה בן 17". ילד ארצישראלי מתוק ומאיר. שצמח כאן, עם הרבה אמונה ואהבה לארץ אבותיו. ילד שגידל פאות בגאון, לבשר כי הוא שמח בדרכו ובחינוכו רקם לו  שאיפות רוחניות ומעשיות.

בטח נרגש כשהגיע להלכה הכתובה: "בן 18 לחופה.." תהה לעצמו אם הוא מוכן/מעוניין? שהרי הכל עשה ברצינות, בשקידה ביסודיות. והמחשבות נודדות לשלהבת שלך. "שידוך של ארץ ישראל" היו בטח קוראים לכם.

לה גילית את ליבך והיא לך. וכעת, בגיל כה צעיר, ליבה מפוזר לרסיסים כמו גם הדיבורים שלכם על חתונה ובית.

ילד בריא שקם ורצה לעשות דברים משמעותיים. בעוד שהרבה  מבני גילו דבוקים למסך כמו זבובים במלכודת, ליישב את הארץ לבנות, לשתול, לזרוע. כל מיני דברים כאלה לא אופנתיים.

ילד עם לב רגיש שמכיר את השכול מקרוב; שכנים, חברים, עם ישראל. שנשרפה לו עוד קצת התמימות. ילד שיודע מרחבים ופתאום הוא חש בסערה נוראית.

זה לא הורמונים, זה לא גיל ההתבגרות. זו התחושה הבריאה הזו של כאב חד על אכזריות, אדישות, על חיים שנגדעים ואין פוצה פה.

"חייבים לעשות משהו"  בטח זעקת. והנה אנו כאן ואתה שרוע שם.

לוקח חיים שלמים ללמוד להרגיע את הלב. ועוד יותר להבין שזה שהוא לא נרגע זה לא בעיה בך

אלא במציאות ההזויה הזו שמזריקה בנו שכחה ותרדמת, יש מי שיביט בך כעת וכל שיראה הוא "עשב שוטה", "נער גבעות", "פורע חוק", "קיצוני".

אנו יודעים ומכירים אחרת, מותשים מלנסות לספר את העוול, את הפשע, את ההיסטוריה המתגלגלת. ככדור אש שהביא לרציחתך, ולא, זה לא היה בדם קר, זה היה בדם חם. בשנאה תהומית .

בשנים על גבי שנים של טובי המוחות שהצליחו לשקר היטב על המון העם, כי אתה ושכמותך הם הסכנה הקיומית של מדינת ישראל, אתה הוא האויב.

קל להאשים, התורה מלמדת לקחת אחריות. "אחד מבני החבורה שנסתלק תדאג כל החבורה". וכל שנותר לי הוא לקחת אחריות, ולומר גם אני אשם בדמך השפוך.

אשם בכך שלא זעקתי מספיק כשקראו לכם/לנו תומכי טרור, מחבלים. אשם ששתקתי בעודכם נרדפים דבר יום ביומו. בכך ששמרנו כיודעי סוד ועתידות שלא רחוק היום בו "הכוח" הזה הטמון במדים יהפוך לארס הנחש להמית. בתוכנו סירבנו להאמין שזה באמת יקרה, אשמנו.

אהוב, סליחה אהוביה. הנער איננו ואנה אני בא?

=======

אלישוב הר שלום הוא בן 31 תושב עשהאל, משורר, כותב דעות, מדריך נוער בסיכון לשעבר