אין לי שום דבר נגד עמית סגל, להיפך אני חושב שהוא מהפרשנים המבריקים ביותר בישראל. יכולת ניתוח מעולה, השגת מקורות מצויינת ולזה מתחבר הידע המספרי פנומנלי שלו.

מלבד הבאת סיפורים ראשוניים ולנתח סוגיות שעל הפרק, תפקידו של פרשן פוליטי הוא להצביע על המגמות הנסתרות, על פרשיות מאחורי הקלעים וגם – לשבת עם האצבעות ולראות איך הכל מתחבר לקואליציה כזו או אחרת.

הבעיה היא שזה מחלחל לציבור, שבמקום להצביע על פי צו מצפונו כדי לקדם את תפיסותיו, יושב האזרח עם טבלאות וחישובים למי כדאי להצביע כדי למקסם את רצונותיו הפוליטיים. אל הקלפי הוא מגיע לבסוף כשבראשו רצות הולוגרמות.

זאת לא אשמתו של הפרשן: יהיה זה סגל, דרוקר או כל אחד אחר. רק שצריך להבין את התרבות הפרשנית שמחלחלת לדפוסי ההצבעה ולמבנה המערכת הפוליטית איתו הגענו עד הלום.

במצבנו היום, המפלגות האידיאולוגיות רובן כבר מתו מזמן ואלו שלא, במצב גסיסה מתקדם. זה לא רק רע, יש בזה גם משהו מאוורר. אבל כרגע הנושא הבולט שעל הפרק הוא רק ביבי ורק לא ביבי, שביניהם שזורים מעט ענייני דת ומדינה, ימין ושמאל מדיניים ועוד זוטי דברים – שרובם נשאבים גם הם לתוך הבלנדר הזה של סוגית נתניהו.

הבעיה היא שבשנים האחרונות המגמה הנראית לעין היא שרבים בציבור לא מצביעים להנהגה הפוליטית בה הם מאמינים ולאלו שקרובים לדרך בה הם מחזיקים, אלא יושבים ועושים חשבונות.

גדעון סער, הטרנד החדש, מבטיח שאם נתניהו יקים את הממשלה הוא ישב באופוזיציה, אז זו הנקודה סביבה כולם נערכים. אלו שבעד ביבי ואלו שנגד. כאילו שלא ראינו פה יהודי שגילח את השפם בשביל שיאמינו לו שלא ישב תחת נתניהו, וקמה פה מפלגה שלמה של "רק לא ביבי" שגילחה את הנושא היחיד שדבקה בו והקימה ממשלה עם אותו נתניהו בדיוק. בגלל משבר הקורונה יאמר לזכותם.

לכן חשובה עד כמה שתהיה סוגיית המשך שלטונו של נתניהו, ההצהרות הללו אם ישבו או לא תחתיו או לצידו הם חשובות, אך צריך לקחת אותם בעירבון מוגבל מאוד ולא לבנות סביב זה את כל הגרף.

בסוף אדם צריך להצביע לאדם או קבוצת אנשים שהוא מאמין שהם יכולים להשפיע בדרך כזו או אחרת על המציאות ולהחדיר את הערכים בהם הוא מאמין. במקרה שהמפלגה עלולה לא לעבור את אחוז החסימה, אז יש מה לשקול שיקולי זריקת קולות לפח.

כבר כתבתי זאת לא פעם, שעל אף הטונים המלוכלכים ושפת הביבים אליה מתדרדרת המערכת הפולטית, דווקא הקיטוב הרעיוני הוא קטן. יש קונצנזוס רחב על רוב הדברים. הסוגיה הפלסטינית שחצתה פה מדינה, נדחקה לשוליים השמאליים המיליטנטים ביותר, גם אין פה באמת סוציאליזם קשוח מול קפטליזם. ישנן גישות שונות וגורמים מאוד רדיקלים בקצוות. אך באמצע רובם פחות או יותר עם תחומי הסכמה רחבים.

נתניהו מנקז אליו הרבה הרבה אמוציות מכל הכיוונים, חלקם הוא הרוויח ביושר. מימין ומשמאל ישנה תחושת סיאוב שהאיש משדר, בצד יכולותיו הפנומנליות בשדה הבינלאומי. הרצון לארגן את אסטרטגיית הבחירה סביב הצהרות כאלו ואחרות, משתקות את הראיה הרחבה יותר; מי האנשים שאתם מאמינים בהם, את מי אתם רוצים לראות עובדים בשבילכם ומה הדרך הערכית הקרובה ביותר להשקפת עולמכם? אלו צריכים להיות איתכם בבואכם לקלפי.