אתמול, הפילו חברי הכנסת של ש"ס כנראה באופן סופי הצעת החוק המתירה לרבנים מכהנים להתמודד לקדנציה נוספת לתפקיד, במה שכונה בתקשורת 'חוק הרב עמאר'.

מול כל הדילים והספינים והסחר מכר הפוליטי בין המפלגות השונות מוזר מאוד שאף אחד לא הלך ובירר מה אומרת היהדות (ההלכה) בנושא זה. האם חוק כזה הוא נכון או לנכון. אז הנה עמדת היהדות לגבי הגבלת כהונתו של רב.

מעלין בקודש ואין מורידין

מאז ומעולם כל נושאי השררה בישראל היו מתמנים לכל ימי חייהם. וכבר הרמב"ם העיר על כך: "שכבר ידעת כי מיסודות תורתינו שכל מי שנתמנה לשררה תורנית אין מורידין אותו ממנה לעולם אלא בעבירה המחייבת הורדתו מעלין בקדש ולא מורידין".

אמנם היו קהילות שהיו ממנות על עצמן רב לזמן קצוב (לא יותר משש שנים) אולם זה נבע מתוך כבוד לרב, שלא יהיה גרוע מעבד עברי (הנמכר לשש שנים), וכבר פסק החת"ם סופר באחת מתשובותיו בנדון:

"אבל לא נשמע ולא נראה מעולם דאחרי ככלות זמן הנ"ל יורידוהו ח"ו מגדולתו והתמנותו. ולא נכתב הזמן אלא לאפקועי איסורא (להפקיע מהאיסור) הנ"ל, אבל להעיז בקודש חלילה וחלילה. וכשפוסקים גדולה לאדם פוסקים לו עד סוף כל הדורות ומעלין בקודש ולא מורידין".

ובעל "ערוך השולחן" אומר דברים חריפים יותר: "מי שהוחזק לרב בעיר… אע"פ שבא לשם אחר שגדול ממנו… אין לשום גדול בעולם להשתרר עליו ולהורידו.. והיא הסגת גבול וגזל גמור… ואף שעושים עמו כתב על כך וכך שנים מ"מ אין מסלקין אותו לעולם…".

חז"ל משווים החלפת רב ברב אחר לא פחות ולא יותר מאשר "ואת אשת רעהו לא טמא" – שלא ירד לאומנות חברו",  והחזון אי"ש אף מרחיק לכת ופוסק: "אם פשעו במינוי… אין מינויו מינוי ואין דינו דין…".

ולא רק החזו"א אלא גם הראי"ה קוק אומר דברים מפורשים ונוקבים:… לולא דחזינא הדברים יוצאים מפורש מפי גברא רבא דכוותיה לא הייתי מאמין לשמועה, אשר לא נראה ולא נשמע דבר כזה וכיוצא בזה במחנה ישראל גם בנוגע לאיזה שררה קטנה שבציבור, וכ"ש בעטרת הרבנות בעדה קדושה וגדולה בישראל… ומה דמות נערך בשערוריה כזאת, לפחות בשררות רב גדול בישראל המורה ודאין ומובהק לרבים ומנהל עדת ה' ע"פ התורה והמצוה זה עשרות שנים, בעודו בחיים עמנו לאיו"ש (לאורך ימים ושנים) להודפו מכסא כבודו על ידי איזה לחץ… ופשיטא שכל הדברים.. אין בהם ממש וכלא חשיבי … ואפילו היה מקבל מהם איזה טובה או שכר בעד המחילה אינם כלום… ופשוט הוא שאין בזה שום אחיזה לומר שתהיה המחילה דבר שיש לתלות עליו שום צד להיתר הסגת גבול הרבנות…".

רב הוא המוכיח את הציבור

והשאלה העולה לא למה? למה זה "מיסודות התורה" שלא להדיח רבנים, ומה החשיבות של מנויים לכל ימי חייהם?

על כך עונה המהר"ל, שאם זה לא כך: "אוי לנו מיום הדין!… אם הרבנים… תלויים בראשים, שכל … שלש שנים… חוזרים להעמיד אותם על הרבנות שלהם ואיך לא יהיה יראים מפניהם אותם שהם נמסרים בידיהם, באולי לא יחזירו אותם לרבנותם?…".

מספיק לראות את מערכת הבחירות האחרונה לרבנות הראשית לישראל כדי להבין עד לאיפה הדרדר מצב הרבנות הראשית. כל צרוע וזב חוטם יכול להביע את דעתו על הרבנות והרבנים, כל פרשן מטעם יכול לחוות את דעתו המלומדת על כל נושא ואילו הרבנים – פיהם חסום, וידיהם כבולות משום שכל אמירה שלהם תיפגע בסכויים להבחר.

החוק להגבלת כהונתם של הרבנים הראשיים לישראל אותו חוקק המזרחי הוא חרפה, והחוק שמונע מרבנים מכהנים להבחר שנית הוא חרפה עוד יותר גדולה. ביטול החוק הזה, במה שכונה 'חוק הרב עמאר' היה צריך להתחיל את הבראת הרבנות הראשית.

הפלת החוק בידי גורמים האמונים כביכול על שמירת התורה, מסיבות קטנוניות ונמוכות של דילים פנימיים מראה ביתר שאת עד כמה נחוץ החזרת העצמאות לרבנים וניתוק תלותם בפוליטיקאים כאלה ואחרים.