אנו ניצבים בפני משבר משולש: משבר בריאותי, משבר כלכלי-חברתי, משבר מדיני-שלטוני. איך לפי התורה יוצאים מזה?

כידוע, התורה אינה עוסקת ברפואה, בכלכלה ובמדיניות, במובן המעשי- האופרטיבי. אבל היא עוסקת בהם במובן המוסרי, כלומר בכיוון של אתיקה.

א: אתיקה מדינית

בהתחלה לא ידעו איך לטפל בקורונה. אולי המדינה גם אשמה בזה, כי היה צריך לקחת בחשבון שמגפות קורות בעולם. אך בינתיים עברו חודשים רבים, והיה לנו זמן רב, ללמוד מנסיוננו ומנסיון עמים אחרים. בארצנו, מצד אחד, הסגר הולך ונפתח, ומצד שני, המגפה מחמירה. זו שערורייה. זה סימן שהשיטה לא פועלת ושיש לשנות אותה.

בצרפת מתו 468 אנשים למיליון, בגרמניה 110. וזאת למה? כי הצרפתים אוהבים הפקרות והגרמנים ממושמעים. במדינתנו מתו 51 למיליון, ובסין 3 למיליון. וזאת למה? כי היה סגר חמור.

לצערנו, ממשלת ישראל אינה פועלת בצורה רציונלית, אלא בגמגום בזיגזג, לפי הלחצים הפוליטיים.

עניינה לרצות את דעת הקהל. אך דעת הקהל, לא אכפת לה מקורונה. דברים אחרים מעניינים אותה. היא אינה מקצועית אלא מושפעת על ידי רצון ליהנות וניזונה מכל מיני דעות.

יש אפילו שמתכחשים לקורונה. אין מגפה. אין בעולם 460,000 מתים. אין. הכל בסדר גמור. הכל בסדר גמור גברת מרקיזה. אין שום סיכון. זה דיון מאוד מעניין ומרתק. אך בינתיים אנשים מתים. זה נוח מאוד להתכחש, כך אפשר להשתחרר מאחריות.

אכן, מי שאינו מרגיש מאויים, קל לו להיות אופטימי. קל לו לומר: אני חזק, אני לא מפחד. ומי שמתעקש לומר שיש מגפה, סותמים את פיו: אתה סתם הוזה. כמובן, אחרי שימותו רבים, כמו שקרה בכמה ארצות, האמת תתגלה, אך היא לא תקים את המתים לתחייה.

כמובן לא אמרנו להכביד עד אין סוף, אלא המינימום הנצרך, כדי שאנשים לא ימותו. לחיות או לא לחיות. לחיות זה לא לוקסוס.

כולם יודעים שאם יש ספק בין רופאים של דברים הנוגעים לחיים ולמוות, הולכים לחומרא. מי שרוצה להקל על עצמו, זה עניינו. אך מי שרוצה חיים, המדינה חייבת להגן עליו. אם לא כן, היא לא שווה.

ב: אתיקה רפואית

האתיקה הרפואית מצווה להציל את כולם. היא אינה יכולה לטעון: "מה איכפת לנו מקבוצות הסיכון של חולים כרוניים ושל זקנים. הם מיעוט זניח. אין סיבה שכל האומה תסבול בגללם". איפה המוסר? איפה האמירה: כל המציל נפש אחת, כאילו הציל עולם מלא? ואם אי אפשר מיד להציל את כולם בבת אחת, אז לפחות להאט את הקצב של המיתות. לאט אבל בטוח.

איפה הכרת טובה לזקנים שהולידו אותנו וגידלו אותנו? איפה הכרת הטובה לאלה שלחמו במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים והצילו אותנו?

אבל זו לא רק בעיה מוסרית. זה גם יביא כאוס. כל פעם נתעלם ממיעוט אחר וניתן לו לגווע. לא לכבס את המילים. לתת לגווע, זה כמו להרוג, זה רצח פסיבי, זה רצח חוקי. זו שיטה להיפטר סרח העודף. ממילא יש הטוענים שיש לצמצם את האוכלוסייה האנושית. אז, זו דרך אלגנטית להיפטר מטיפוסים חלשים ובעייתיים. אך בל נשכח, המיעוטים מתחלפים. העולם הוא גלגל מסתובב. היום אתה ברוב החזק, אולי מחר תהיה במיעוט החלש, וכך יחוסל כל פעם מיעוט אחר.

כך עשה היטלר, חיסל מיעוטים מכבידים, חיסל תת-בני-אדם, Untermenschen: ילדים עם מומים מולדים, חולי נפש, נכים, צוענים, הומואים, בונים חופשיים, קומוניסטים, סרבים, פולנים, וכמובן יהודים.

ועוד פעם, כל מי שמת מקורונה, הוא בחזקת נרצח, וכולם על הכוונת. זה הכלל, יש לדאוג לכולם. כל פעם יש סוג אחר בסכנה. כללי המשחק ישתנו. אם לא נדאג שאף אחד לא ימות, בסוף כולם ימותו. על כל בעיה, יגידו, אין סיכון. לא. יש לדאוג שאף אחד לא ימות. חיים לכולם. חיי בני אדם יותר חשובים ממבנה חברתי. אין מזלזלים במיעוט. אין דוחים מיעוט מפני הרוב.

זאת ועוד: אי אפשר לומר לזקנים: הסתגרו בבית. אנו נשלח לכם אוכל בדואר. הם צריכים לצאת להתאוורר, לחיות חיים סדירים. אם הם כלואים בבית, הם ישתגעו. יש לתת להם חיים נורמליים, ולא חיי צינוק.

ג: אתיקה כלכלית – חברתית

נושא זה דומה לקודם. יש להגן על העניים. יש להגן הכי הרבה על הכי חלשים, בזה חברה נמדדת. אל תאמר: אתה מסכן, זו בעיה שלך. אולי מחר אתה תהיה המסכן. גלגל חוזר בעולם. אל תהיה תלמיד של ניטשה  שאמר: הרחמים הם המצאה של החלשים. לא. ואהבת לרעך כמוך.

וגם זה לא רק עניין מוסרי. זה עניין של חיים עבור החברה: לא להשאיר אף אדם למות. ואם החוק אינו מגן, יש לשנות את החוק ולהבטיח חיים לכולם. ואז יהיה עולם יותר טוב.

כולם צריכים להגן על כולם יחד. לא לומר: אנחנו והם. אין לזה סוף.  אל תאמר: איננו אשמים, כדי להשתחרר מאחריות. זכור, כל פעם תתחסל קבוצה אחרת.

המדינה נתנה לעניים מענק חד-פעמי. זה שינוי לטובה. אך זה לא די. יש לעשות הכל, כדי שאף אחד לא ייפגע. לא להעניש קורבנות, – זקנים ועניים. גם כך קשה להם. אל תקשה עוד יותר. הבטיח להם מינימום הוגן.