'המעורר' על פי יובל דיין

כחילוני סקרן שהולך אחר הרוח ('רוח נכון חדש בקרבי') אהבתי את הוויב שהביא איתו יובל דיין: חתירה עיקשת לגילוי לב אמיתי בצל קורתה של היהדות ובדגש על תורתו של רבי נחמן.

לפני ארבע שנים כאשר הוא הפך מחסן גרוטאות נטוש מתחת לבית הכנסת הגדול באלנבי למרכז 'התהוות' יצא להכיר אותו קצת יותר מקרוב, אפילו ראיינתי בזמנו למקומון תל אביבי ודיין הצטייר באמת ובתמים כמי שלא דחוף לו לשנות אותך לפי איזה מודל אורתודוכסי כזה או אחר כפי שהרבה חילונים חשים כשהם הולכים לטעום קצת 'יידישקייט'.

דיין אפילו לא נתן לך את התחושה שהוא במקום יותר אמיתי משלך. להיפך דיין נתן את התחושה שכולנו סובבים סביב 'האמת' לעיתים אנחנו יותר קרובים ולעיתים יותר רחוקים. באי השקט הפנימי שלו זיהיתי מחפש אמיתי שהוא הרבה יותר מסך ההגדרות שאנשים ניסו להדביק לו. כששאלתי אותו בסוף הראיון – אתה עדיין מחפש? הוא ענה לי "אני איש הגבולות שוכב על הגדר בשביל כולם. לא שייך לקהילה ולא רב של אף אחד. אני עדיין מחפש כי אני יודע דבר אחד: אדם יודע שהוא בדרך הנכונה כאשר יש לו מספיק כוח לחפש".

לכן כשקראתי את הפוסט 'הדרמתי' לאחר ההלם הראשוני עלה בי חיוך כי זה אומנם מפתיע אבל גם לא בהתחשב ברקע הרעיוני והאישי של דיין. כלומר צריך לראות את 'היציאה לשאלה' כחלק מאותו חיפוש והחשש מדריכה במקום ואולי אם להשתמש בלשון קבלית זהו גם סוג של 'רצוא ושוב'.

הפוסט של דיין הוא קריאת מצוקה של רבים

קראתי לא מעט מהתגובות למהלך של דיין וראיתי איך כל מגזר 'מנכס' את זה לעצמו: לחילונים זה היה מבחינת 'אמרנו לך ששם הכל רקוב' ואילו הדתייים פרסמו מאמרים אפולוגטיים נוקבים וניסו להפריד בין האדם ליהדות וטענו טיעונים לגופו של אדם אבל אני רוצה להתייחס דווקא לטיעונים לגופו של עניין – אותם הדברים שדיין מעלה בפוסט שזכה לאלפי תגובות ומאות שיתופים.

הפוסט הנוקב של דיין הוא לעניות דעתי קריאת מצוקה של רבים מאותם חוזרים בתשובה שמרגישים שהם מהלכים בין העולמות ולא מרגישים בבית בשום מקום. באותה שיחה עם דיין הוא אמר לי בעניין "הייתי דור הביניים ובשנות התשעים כדי לשנות הייתי צריך לעשות ממש הגירה ולשנות את זהותי ואופיו". ומאז נדמה שספקטרום הזהות הדתית התרחב עד מאוד וכולל המון גוונים כך שאין צורך לשנות זהות "רק להיות טובים יותר" כפי שציין בפניי דיין.

אבל זה לא נגמר בזה הפוסט הוא גם 'קול קורא במדבר' לאלו "שמרוב קדושות וטהרות ודקדוקים וביטול לעליון והשוואת צורה וזה. מה נשאר שם בסוף מתחת לכל השכבות והבגדים והכיסויים.." דיין מעלה פה נקודה קריטית שנוגעת ברבים גם חילונים ובעיקר דתיים: אהוד מנור כבר שר לנו פעם 'מה קרה לילד שדיבר אל כוכבים שהמתיק סודות עם סביונים.."

כלומר מתישהו במירוץ של החיים פתאום הטבע הופך להיות נוף, הפליאה הופכת להיות נבירה בספרים והחיפוש אחר המופלא והנעלה הופך להיות סדרת אינסופית של ריטואלים שחוזרים על עצמם. עמוס עוז כתב כבר פעם שהיהדות היא לא מוזיאון שבו רק אוספים עוד ועוד ספרים ותילי תילים של פירושים ואז יש מחנק והמרחב היצירתי מצטמצם והכל חשוב ורציני כל כך.

דיין הוא 'המעורר' של המאה ה-21

עוד דבר מעניין שדיין מצביע עליו הוא אותה חשיבות עצמית שיש לרבים מהרבנים ומורי ההלכה שהוא פגש. אותם אלה שיודעים לדקלם תשובה לכל שאלה ואף פעם לא תשמע מהם 'אני לא יודע' וכאן הם צריכים ללמוד אולי מגדול הפילוסופים – סוקרטס שהעדיף את השאלה על פני התשובה, את הדיאלוג על פני השיח החד צדדי ואת העובדה שהמעלה הכי גדולה זה 'לדעת את מה שאתה לא יודע'.

בתחילת המאה שעברה התחיל להוציא לאור הסופר חיים ברנר את הירחון 'המעורר' שהפך עם הזמן לכתב עת שהוביל להתחדשות הספרות והשפה העברית בו כתבו גדולי אנשי הרוח באותה התקופה. אז אפשר לראות בפוסט של דיין מעין 'המעורר' של התקופה שאולי יוביל לחשבון נפש או רעיונות חדשים.

==

איתן אלחדז כתב וחוקר טקסים ומנהגים בישראל .