דמיינו ערסים. לא מסובך. עכשיו דמיינו ערסים בכיתה קטנה, מאתגרת כזו, קצת כיתת חינוך מיוחד, קצת קצה, קללות, מכות, נערים ונערות שלא יודעים לקרוא, כל העסק. עכשיו דמיינו מורה לספרות. אשכנזי, רזה, מכופתר עד צוואר ומרכיב משקפיים כשהוא קורא. כשהוא קורא אנטיגונה נניח. עכשיו, דמיינו אותם יחד. דחוסים באותה כיתת בית ספר קטנה.

או שזה יהיה קטסטרופה או שתצא מזה קלישאה קולנועית דוגמת הקלישאות הקולנועיות שהאמריקאים כל כך אוהבים ('ללכת שבי אחריו', 'סיכון מחושב' וכולי) או, שתצא מזה יצירה קולנועית ישראלית. כזו שמביטה לכאב ולפער בעיניים אבל לא נופלת לאובר-דרמטיות ולשטחיות שעלולה להיווצר ממפגש כזה. עכשיו דמיינו פיגומים.

כמעט לכל אחד מאתנו, יש איזו דמות חינוכית מהעבר שנגעה לו בלב באיזו שהיא צורה והמילים שלה, או ההתנהגות שלה, או סתם מי שהיא הייתה עבורנו, מוסיף ללכת אתנו זמן רב ואנחנו יודעים שיש לדמות הזו חלק לא מבוטל בהתבגרות שלנו, בהסתכלות שלנו על דברים, קצת אחרת. אשר לקס (שזהו גם שמו האמתי) הוא נער מתבגר בכיתה י"ב3 בבית הספר.

את רוב ימיו הוא מעביר בעבודה בעסק הפיגומים של אביו הקשוח, מילו (יעקב כהן במשחק מרשים). כשאשר לא בונה פיגומים בידיו השריריות או לא מלווה את אביו לניתוח בבית חולים, הוא מנסה להצליח בבגרויות האחרונות שנותרו לו ומשנן חומר שעל פניו, כל כך תלוש מהחיים הלא פשוטים שלו.

המורה לספרות של אשר, רמי (עמי סמולרצ'יק) מצליח לגעת, נגיעה עדינה וכמעט לא מורגשת, בנפשו העטופה של אשר ולהדהד לתוכו שאלות שמעוררות את אשר להתבונן, בדרכו שלו, בחיים שלו ובקשר האוהב ואלים שלו עם אביו. אשר נקרע בין אביו שלא מאמין ביכולותיו הלימודיות ורוצה שאשר יתמקד בעסק לבין המילים של רמי המורה.