רב קבוצת יבנה, הרב אילעאי עופרן, מתייחס לפסק ההלכה החדש שפורסם הבוקר (ראשון) לפיו ישנה חובה הלכתית להתלונן נגד תקיפות מיניות ואומר כי מדובר במהלך חיובי שצפוי לסייע במאבק באלימות המינית, אך עם זאת מזהיר שהוא ייהפך ל"חרב פיפיות", כהגדרתו.

בפוסט שפרסם בדף הפייסבוק שלו, כתב הרב עופרן: "היום פורסם מאמר הלכתי הקובע כי מותר ואף חובה, להתלונן במשטרה כנגד פגיעות מיניות (קישור בתגובות). פסק שכזה, "מניח על השולחן" את סוגיית האלימות המינית בכל חומרתה, ועשוי לתת רוח גבית למאבק בה, ועל כך נאה לשבח.  עם זאת, באופן פרדוקסלי, פסק שכזה עלול לשמש כ"חרב פיפיות", ובמקום לחזק את הנפגעים והחברה במאבק בתוקפים, לשמש כלי להשתקת הנפגעים והנפגעות. שהרי, אם מותר ואפילו חובה להתלונן במשטרה, אז התמונה נראית פשוטה – "או שתתלוננו, או שתשתקו". ואם נפגעתם ולא התלוננתם – אתם אלו שלא בסדר (שהרי חובה להתלונן)".

בדבריו מזהיר הרב עופרן ממצב בו הפסק עלול להפוך לכלי בידי "משתיקי נפגעים": "חשוב להסביר מדוע רבים מהם בוחרים שלא להתלונן במשטרה, ולמה זה לא דומה בשום דרך לעבירות פליליות אחרות".

בשלב הזה מונה הרב עופרן את הסיבות בגינן נפגעי ונפגעות תקיפה מינית בוחרים שלא לגשת למשטרה: "א. פגיעות מיניות מתרחשות בד"כ בחדר סגור. אין עדים, אין תיעוד. "מילה" נגד "מילה". הצורך המשפטי בראיות, הופך לקשה ביותר". בנוסף "נפגעים רבים מצליחים להגיע ולהתלונן רק שנים רבות לאחר הפגיעה. גם כאשר אין התיישנות, העדויות אמינות פחות ממרחק השנים".

עוד כותב הרב עופרן כי "חלק מנפגעי האלימות המינית סובלים מטבע הדברים מתסמונת פוסט טראומטית. חלק מתסמיני ההפרעה הזו קשורים בקושי לארגן את פרטי האירוע, לסדרם על ציר זמן ולתארם באופן קוהרנטי. במילים אחרות – הנפגע, שהוא בדרך כלל העד היחיד, הוא הרבה פעמים עד "גרוע".

"חקירה פלילית במשטרה ובבית משפט היא חוויה לא פשוטה. היא מחייה את הטראומה שוב, גם כשהיא נעשית בעדינות הראויה. אך טבעי הוא שנפגעים רבים לא ירצו לעבור אותה". הרב עופרן מוסיף כי "ההליך הפלילי בישראל ארוך ומתיש. נפגעים רבים רוצים "להמשיך הלאה" וחוששים שכניסה להליך כה ארוך ומעייף תקשה עליהם לעשות זאת".


סיבות נוספות אותן מציג הרב עופרן הן כי "נפגעים רבים אינם רוצים שהפוגע ייענש, אלא בעיקר שיקח אחריות ויתנצל בפניהם. ההליך הפלילי לא מספק להם את זה בדרך כלל. (תשאלו את הנשים שנאנסו ע"י קצב). הפוגע הוא בדרך כלל דמות מוכרת מעולמו של הנפגע – שכן, קרוב משפחה או חבר. נפגעים רבים "מרחמים" על הפוגע, או לפחות על משפחתו. אמר לי פעם אדם שנפגע ע"י הדוד שלו – "אם הוא ילך לכלא, לבני הדודים שלי לא יהיה מה לאכול. אני לא רוצה לעשות להם את זה".

"החויה המרכזית של נפגעי אלימות מינית היא אבדן השליטה – על הגוף ועל החיים. ההליך הטיפולי מנסה בדרך כלל להשיב לנפגע את השליטה על חייו. פנייה למשטרה היא שוב נטילה של השליטה. מרגע שהתלוננת – הכדור בידי המשטרה או הפרקליטות".

הסיבה האחרונה אותה מונה הרב עופרן היא החשש שבסופו של דבר לא יוגש כתב אישום: "תמיד ייתכן שבגלל הקושי הראייתי, לא יוגש כתב אישום או שהתביעה לא תצליח להוכיח את אשמת הנאשם. זה כמובן לא אומר שלא הייתה פגיעה, אך כעת לפוגע יש "אישור" שהוא זכאי. נפגעים רבים חוששים מתרחיש זה יותר מכל".

"בקיצור", מסכם הרב עופרן, "המשטרה ורשויות החוק מספקות סעד חשוב לנפגעים, אך הוא לא מתאים לכל המקרים. פסק שמתיר ומאפשר להתלונן הוא צעד חשוב ומבורך. אך מסוכן מאד לקבוע זאת כ"חובה". התיקון הגדול הזה עלול חלילה להפוך לקלקול מסוכן".