מקץ: "בחלום אדבר בו" או "חלומות שווא ידברו"?

א. בין חלומות אמת לחלומות שווא

בפרשת וישב אנו ממשיכים עם סיפור יוסף ואחיו, אבל לפני שנגיע לכך, רציתי לשאול על הפתיחה החלומית של הפרשה. כבר בסוף הפרשה הקודמת היו חלומותיהם של שר המשקים ושר האופים, שפתר להם יוסף בבית-האסורים, ועכשיו מבקש פרעה מיוסף לפתור לו את חלומותיו על הפרות ועל השיבולים. גם כאן וגם כאן פתרונותיו של יוסף מתגשמים, ובכל אופן אנחנו רואים חשיבות רבה שמיוחסת לפתרון החלומות. האם מתוך קריאה פשוטה של פרשיות אלה, אנחנו צריכים להתחיל לזכור מה שחלמנו בלילה ולרוץ בבוקר לפותר חלומות?

ברור שיש חלומות אמיתיים. חז"ל אומרים (ברכות נה ב): יש חלום שהוא אמיתי, על-ידי מלאך, עליו נאמר "בחלום אדבר בו" (במדבר יב ו). לא כל מי שחולם, חלומו הוא בנבואה, אך זהו רמז שמימי. אבל, אומרים חז"ל, יש גם חלום על ידי שד, כלומר: דמיונות מבולבלים, ערבוב דברים מהבלי העולם, ועליו נאמר "וחלומות – השָוְא ידברו" (זכריה י ב). על חלום כזה אמרו חז"ל: "אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו" (ברכות נה ב).

לדוגמא, אמר מלך פרס לאמורא שמואל: אתם אומרים שאתם חכמים גדולים. אם-כן, אמור לי: מה אחלום הלילה? אמר לו שמואל: הלילה תחלום שיש לך מלחמה ברומאים, אתה נופל בשבי ונותנים לך לטחון גרעיני תמר בריחיים של זהב. חשב המלך על הדברים כל אותו היום, וחלם עליהם גם בלילה (שם נו א. ועיין דברי הנצי"ב ב'העמק דבר' לז ח, יא, על יחסם של אחי יוסף לחלומותיו).

יש היום חלומות מסוג החלומות של פרעה, שר האופים ושר המשקים, שאנו צריכים להחשיב אותם?

פוסקי הדורות האחרונים – ערוך-השולחן (רכ א), כף-החיים (רפח ס"ק יז) והמשנה-ברורה (רכ שעה"צ ס"ק א) – אומרים, שבימינו כל החלומות הם מהרהורי ליבנו. במה שונים ימינו מבעבר? פעם החיים היו רגועים. האדם היה גר בכפר קטן וחי חיים רגילים ושקטים. אבל היום, מוצף הוא באינפורמציה על-ידי כלי התקשורת השונים, רדיו, טלוויזיה וכו', שמספרים לו כל מיני דברים קשים ומזעזעים שקורים בכל הארץ ובכל רחבי תבל. מבלי לשים לב, אוגר האדם במוחו את כל אלה, עד שבסופו של דבר, אחרי יום, שבוע, או חודש, צפים ועולים הדברים מעומק תודעתו וגורמים לו לחלום חלומות ביעותים על עצמו ועל בני משפחתו. לכן, אמרו הפוסקים האחרונים, כל החלומות שלנו חסרי משמעות. הרי יש תענית חלום (שולחן-ערוך או"ח רכ ב), הטבת חלום בפני שלושה (שם רכ א), והטבת חלום באמירת "ריבונו-של-עולם" וכו' בזמן ברכת כהנים (שולחן-ערוך או"ח קל א); אמרו אותם פוסקים כי בימינו אין לנו צורך בכל אלה (ע' בהרחבה בדברי ערוך-השולחן רכ א, ד, ובפסקי-תשובות על סעיף א – "התייחסות לחלומות בזמננו").

לא קשה לעשות הטבת חלום. עליך רק לאסוף שלשה חברים ולומר בפניהם את נוסח ההטבה. בכל-זאת, אומר ערוך-השלם, גם בכך אין צורך, כי חלומותינו הם חסרי משמעות. הוא מוסיף כי המנהג בהרבה מקומות הוא, שגם מי שנפשו עגומה עליו מהחלום, מסתפק בלספֵּר אותו לפני רב העיר (ש"מסתמא הרב הוא אוהב לכל העיר, והווי כציווי חז"ל להיטיב בפני שלושה אוהבים, והרב אומר שיהיה לטוב". שם רכ ד).

מעשה ביהודי מהעיר וולוז'ין שחלם כי הוא נוסע בעגלתו על פני הנהר הקפוא במקום שהיה רגיל לעבור בו, לפתע קורס הקרח תחת עגלתו, העגלה נופלת לנהר והוא מוצא בו את מותו. הוא התעורר משנתו מזועזע ומיהר לספר את הדבר לגאון רבי חיים מוולוז'ין, תלמידו של הגר"א. רבי חיים ביטל את החלום במחי יד ואמר: "'דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין' (גיטין נב א). סע לשלום!". בלילה השני חלם שוב: הנהר הקפוא קורס והוא נחנק למוות במים הקרים. כשהוא אחוז טירוף, רץ היהודי שוב לרבי חיים מוולוז'ין. גם הפעם ביטל ר' חיים את החלום בתנועת יד, ואמר: "החלומות שווא ידברו. סע!". יצא היהודי לדרכו, עבר מעל הנהר הקפוא, הקרח קרס והוא טבע למוות במים הקפואים. באו בני משפחתו בהתרגשות עצומה ובטרוניה גדולה לרבי חיים, וטענו כלפיו: מדוע ביטל כך את חלומו ונתן לו ללכת לקראת מותו? השיב להם רבי חיים: אם חז"ל קבעו כי דברי חלומות אינם מעלים ואינם מורידים – הרי שזוהי המציאות, ומה שהקרח קרס בדיוק כשעבר שם, הרי זו תופעה שכיחה ואין לה כל קשר לחלום. ולא זו בלבד, הוסיף רבי חיים, אלא הריני מצהיר בפניכם שאילו הייתה באה לפני שאלה כזו, חלום זהה, גם כיום, לאחר מעשה – הייתי שב ומורה לנסוע (ספר 'שימושה של תורה', עובדות והנהגות לגרא"מ שך, הרב אשר ברגמן, עמ' כה-כו. וע' שם שדן בדברי התשב"ץ ב קכח). אלה לא סיפורי חסידים, אלה סיפורי 'מתנגדים'…

אבל בסיפורו של פרעה החלום חזר, ואנשים חושבים שאם חלום חוזר על עצמו אין הוא סתם פרי מחשבותיהם, ואז זה כבר מתחיל להלחיץ.

נכון. זה מה שמוזכר בפרשה בדברי פתרונו של יוסף: "ועל הִשָׁנות החלום אל פרעה פעמיים" (בראשית מא לב). אבל זה נאמר על חלום מוזר, בו פָּרות אוכלות פָּרות, לעומת נהר קפוא, שדרכו לקרוס לפעמים. אדם שומע חדשות אז הוא חולם עליהן בלילה. אין זה אומר שום דבר.

למרות שפרעה חלם על פרות , הוא לא שמע חדשות…

ואין דבר כזה שפרות אוכלות פרות.

לא היו אז סרטים מצוירים.

"דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין" (גיטין נב א) – תלוי במה מדובר. אם אתה חולם שזקן בא ואומר לך: "לְמד הרבה תורה!" – לְמד! או שהוא אומר לך בחלומך: "מעכשיו יהיה לך לב טוב" – גם זה בסדר. חלומות כאלה כדאי לאמץ…

הגמרא בפרק תשיעי של מסכת ברכות מקדישה בירורים ארוכים לפירוש חלומות. איך צריך להבין את כל דפי הגמרא הללו? אלה דברים שאין להם משמעות כיום?

מה שכתוב בגמרא, הכל אמת. אבל בימינו החלומות מופיעים עקב אירועים חיצוניים שהתוודענו להם. למשל, כתוב בגמרא שהרואה בחלום שנושרות כל שיניו – בניו ובנותיו ימותו (ברכות נו א), אבל כבר אמרו הפוסקים שאין זה שייך ביחס למי שסובל מכאב שיניים. מכיוון שיש לו כאב שיניים, חלם ששיניו נופלות (משנה-ברורה ס' רפח ס"ק יח).

ב. משיח בן-יוסף ומשיח בן-דוד – נשמת הלאומיות וגופה

נחזור לפרשה. אנו מלווים את יוסף כבר מהפרשה הקודמת, והפעם הוא באמת מגיע רחוק וגבוה. הוא המשנה למלך מצרים. עם הזמן, דמותו לא מצטמצמת בסיפור עצמו, ומקבלת אופי חדש בלבושו של 'משיח בן יוסף'. כלומר, אנחנו תולים ב'משיח בן יוסף' את תכונות היסוד של יוסף. אומרים שיש 'משיח בן יוסף' שמפתח יותר את הפן החומרי-כלכלי של הגאולה, כמו פעליו של יוסף במצרים, ו'משיח בן דוד' שדואג יותר לצד הרוחני של הגאולה, לתשובה ולרוממות הממלכה. למה נצרכת הפרדה זו בין שני הסוגים של משיח, 'משיח בן יוסף' ו'משיח בן דוד'? אי-אפשר שיהיה משיח אחד שמבטא את שני הצדדים בשלמות?

אפשר שיהיה משיח אחד. הרי הרמב"ם בהלכות מלכים ומלחמות (פרק יא) מדבר רק על משיח אחד שיהיה עוסק בכל, מבלי לחלק בין שני משיחים. אם יש שני משיחים, למה הרמב"ם לא מזכיר זאת?

תשובה אחת לכך היא, שהרמב"ם סבר שזו דעת יחיד. בהמון מקורות מדובר על משיח אחד, ובכמה מקורות בודדים מדובר על שני משיחים; יהיה משיח בן יוסף שייהרג, ואז יופיע משיח בן דוד (סוכה נב א. וע' 'קול-התור' ב יג). ודרכו של הרמב"ם היא, שכשיש סוגיות רבות בכיוון אחד ומעט סוגיות בכיוון אחר, יש להכריע ולפסוק כסוגיות הרבות ולדחות את הבודדות, כפי שרואים ברבות מתשובותיו.

תשובה אחרת היא, שהרמב"ם סבר שאין אלה דווקא שני אנשים, אלא שני תפקידים, וגם את הגמרא שמדברת על משיח בן יוסף ומשיח בן דוד מסביר הוא שלא כפשוטה, אלא במובן של שתי בחינות – האחת מעשית והאחת רוחנית – של אותו אדם. יש תפקיד לאומי, של עלייה לארץ, בניין הארץ, מלחמות וכלכלה, ויש תפקיד רוחני של תורה, מצוות, תשובה ובניין בית-המקדש. אלה שני תפקידים, אבל יכול להיות שאדם אחד ימלא את שניהם. לכן אומר שם הרמב"ם גם שהמשיח מנהיג את האומה לקיים תורה ומצוות, אך גם שהמשיח לוחם מלחמות ד' באויבי ישראל ומקבץ נדחיהם לארץ.

בימינו השוו רבים את הציונות למשיח בן יוסף.

כך מתבאר בהספדו של מרן הרב קוק על הרצל (מאמרי הראי"ה עמ' 94). הוא אומר שם שהציונות, שמתמסרת לבניין המעשי של הכוחות הלאומיים, היא משיח בן יוסף (כמו עיקר חידושו של הגאון מוילנא בעניין זה – שתכונת הבניין המעשי של משיח בן יוסף שרויה בכלל ישראל. ע' 'קול התור' א כ), והרצל הוא ניצוץ של משיח בן יוסף, מכיוון שעסק בצד זה של בניינה החומרי של האומה. הוא גם מת בדמי ימיו כמו שנאמר על משיח בן יוסף. אמנם בסופו של דבר, משיח בן דוד מציל את משיח בן יוסף, ואז יש לנו את שני המשיחים גם יחד.

הרצל מבטא יותר את הצד של משיח בן יוסף, למרות שגם הוא עצמו היה מלא מאוד באמונה. את הרצל סילפו משני הכיוונים; מהצד החרדי תיארו אותו כחילוני גמור, וגם מהצד החילוני תיארו אותו באותה צורה. רק שאֵלֶה דורשים זאת לגנות, ואלה לשבח… בשנות פעילותו הציונית של הרצל תקפו אותו משני הצדדים. יהודים חרדים תקפו אותו בשל שאיפתו להחזיר את היהודים לארץ, והמתבוללים האשימו אותו ברצונו להקים את האומה לתחיה. הרצל סיכם בהומור אופייני: "הצלחתי לאחד את הקצוות" (מובא בספרו של ד"ר יצחק וויס, "הרצל – קריאה חדשה").

משיח בן יוסף איננו מושג כרונולוגי בהכרח? זה יכול לבוא במקביל, כשני פנים של משיחיות ומנהיגות?

כן. נשמת הציונות, וגוף הציונות, כאשר קודם-כל צריך את הבניין הלאומי, כי בלי גוף איתן – גם הקודש יקרוס. ואדרבה, ככל שהקודש גדול יותר, כן זקוק הוא לחוֹל יותר גדול בתור בסיס לו . זהו תוכן מאמרו של מרן הרב קוק, "נשמת הלאומיות וגופה", בספר אורות (עמ' קלב. ע' שם גם עמ' קס סעיף ו). יכול להיות שגוף ונשמה באים יחד, ולא חייבים להפריד ביניהם.

ג. יוסף 'אברך' – חזק כצעיר וחכם כזקן

יוסף בהיותו משנה למלך מצרים, זוכה לכינוי ייחודי על ידי המצרים: "ויקראו לפניו אברך, ונתון אֹתו על כל ארץ מצרים" (בראשית מא מג). מהו 'אברך'? רש"י בפירוש שני: "אברך זה יוסף, שהוא אב בחכמה ורך בשנים" (ספרי פרשת דברים א). מה כל כך מיוחד בשילוב זה?

יוסף הוא 'רך בשנים', צעיר מאוד, רק בן שלושים, אבל 'אב בחכמה', חכם מאוד, כזקן. אכן, בדרך כלל זקנה וצעירות הן כשרונות הפוכים. אדם צעיר מלא רוח נעורים, תסיסה ויוזמה, אבל אין הוא תמיד כה חכם. הוא לא מנוסה, לא מכיר את יחסיות הדברים. יש לו כח רב, אבל הוא יותר עלול לטעות. אדם זקן, לעומתו, אמנם כבר נחלש, אבל הוא מלא חכמה ובעל ניסיון חיים רב. הוא יודע כמה הדברים מורכבים (ע' במפגש לפרשת שמיני סע' ב, "רוח הנעורים הסוער עם רוח הזִקנה המסודר").

אמנם באופן תאורטי לא צריכה להיווצר בעיה, כי יש לנו מצוות כיבוד אב ואם, הידור זקן וכבוד תלמידי-חכמים, ומהם אפשר לקבל הדרכה. כך יכולים הזקנים למלא תפקיד גדול בחברה ובמשפחה, בעצותיהם הטובות. אבל החברה המודרנית נתונה בבעיה קשה. בעיניה, צעיר הוא אדם חשוב, ואילו זקן הוא סתם נטל מכביד וחסר שימוש. כך היה ביוון העתיקה, בה זלזלו בזקנים. זקן היה שווה בעיניהם כקליפת השום, לכן אפשר ורצוי היה להרגו. גם האסקימוסים הורגים את זקניהם, או שולחים אותם הרחק ממקום ישוב כך שימותו בעצמם.

אגב, רעיון הפנסיה הוא קטסטרופה. הרי אדם בן שישים-וחמש הוא עדיין טוב ומעולה, יודע לעבוד אף יותר טוב מאדם צעיר. הנה במלחמת-העולם השנייה יצאו כל הגברים למלחמה, ואת כל מערכות העבודה באירופה איישו נשים וזקנים. עבדו בבתי-חרושת בהפעלת מכשור כבד, עיבוד מתכות, חשמל והתכת ברזל. הם לא נפלו מהגברים הצעירים בטיב עבודתם, ואף היו טובים מהם. היו שקטים, יותר יעילים ופחות תוססים. אם אדם פעיל יוצא בגיל שישים וחמש לפנסיה – הוא נגמר.  מי, בכלל, המציא את גיל הפנסיה? היו אלה הצרפתים והגרמנים שהתחרו ביניהם על מידת ההומניות. למה קבעו שישים-וחמש? מפני שבאותה עת אנשים בני שישים-וחמש היוו רק מחצית האחוז של האוכלוסייה. כך הציגו את עצמן אותן אומות כאומות הומניות, מבלי שייפגע המשק שלהן. אבל עכשיו, ברוך השם, אנשים מעל גיל שישים-וחמש ישנם מיליונים. למה להוציא אותם לפנסיה?! אם מפני שהצעירים דוחקים, רוצים לעבוד, יש לעשות מהפכה בכל מסגרות העבודה כך שגם זקנים יוכלו לעבוד. אם הזקן מתעייף, לדוגמא, יעבוד רק שבע שעות. ובכלל, מי אומר שהוא מתעייף? גם בנוגע לעבודתן של הנשים יש לערוך מהפכה מסגרתית. ליצור מבנה כלכלי בו מקומן יהיה מבוצר, באופן שיוכלו לעבוד חצי משרה, מה שייתן להן אפשרות מכובדת לטפל בילדיהן כראוי.

מכל מקום, ברוך השם אצלנו אין זה כך. אצלנו אדם זקן הוא אדם חשוב. אפילו חכם נקרא 'זקן' (קידושין לב ב), "זקניך ויאמרו לך" (דברים לב ז). ייתכן בהלכה זקן צעיר, ובלשון חכמים: יניק וחכים (קידושין שם). הוא 'תינוק', צעיר, אבל חכם, אז הוא נקרא זקן. "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן" (ויקרא יט לב); "מפני שיבה תקום" – זה גיל, "והדרת פני זקן" – זה תלמיד-חכם. אפילו אם הוא זקן בן שלוש-עשרה, גם אז הוא זקן, זקן בחכמה. ספר 'החינוך' (מצוה רכב) מסביר שמה שאדם משיג על-ידי תוספת גיל, אותו זקן-צעיר משיג על-ידי כֹח הלמידה שלו.

ובזה היה מיוחד יוסף, שנקרא 'אברך'.

מיזוג זה של חכמה וזקנה הוא מיזוג נפלא. זה חזון הפילוסופים ביוון: המלך-הפילוסוף, שהוא גם שליט וגם פילוסוף הוגה דעות. אבל בפועל לא היה דבר כזה בהיסטוריה, לבד מאשר עם-ישראל. דוד המלך היה "מלך פילוסוף", ובוודאי שלמה המלך היה כזה. וכן חזקיהו המלך ויהושפט, וכן יוסף, המשיח, ועוד רבים.