כשהבושה עוברת צד: בחודשים האחרונים נדמה שהציבור הישראלי פיתח אובססיה חריפה סביב כל פיסת הכרה בינלאומית, וככזה, הקמפיינים והשימוש הציני שנעשה בטרגדיות לאומיות חמקו לו מעל לראש.

זה מובן בהתחשב בנסיבות. משהו בהפניית העורף ובכתף הקרה שחטפנו מהעולם החופשי "הנאור" יצר משבר זהות עמוק במגזרים "הליברלים", והפך אותנו לנרקומנים של תשומת לב.

איפשהו, חודשים ספורים לאחר הטבח המחריד, הטשטש הקו הדק המפריד בין דאגה עמוקה לעתיד המדינה ולגורל החטופים, לבין הרדיפה אחרי התדמית וההכרה הבינלאומית. כשמנהיגי המדינה הופכים נושא חשוב ויקר כמו השבת החטופים לספין פוליטי, מהציבור לא נשאר לצפות להרבה.

הסמלים האלו הפכו לבעלי משמעות פוליטית בגלל השימוש הציני של הקמפיינרים במשרד החוץ

 

הזעם שמופנה כלפי גל גדות מתחילת השבוע בעקבות בחירתה שלא לענוד את סיכת החטופים בטקס גלובוס הזהב, מוכיח זאת יותר מכל: התדמית הפכה למהות הכול, הטפל הפך לעיקר.

כשאושיות רשת בעלות אנגלית עילגת מוציאות סרטוני "הסברה" לקהל הזר הבינלאומי במטרה לגרוף עשרות אלפי לייקים מרגשי הנחיתות של הישראלים, משהו בהבנה שלנו ובכאב הלאומי קהה.

בהתחשב בתופעה הבזויה של "שימוש ציני באסונות", הזעם כלפי גדות מובן. האם ענידת סיכה על דש בגדה של גדות הייתה מקרבת אותנו למטרה? התשובה ברורה: לא. מדובר במעשה סימבולי בלבד, שהרווח העיקרי שלו הוא מנוף יח"צ מאסיבי לקמפיינים של משרד החוץ.

תבינו, פעמיים רבות הסמלים האלו הפכו לבעלי משמעות פוליטית לא בגלל חשיבות המטרה שעומדת מאחוריהם, אלא בגלל השימוש הציני שעושים הקמפיינרים במשרד החוץ בנושא החטופים שמוביל להוזלה ולשחיקה בערך שלהם.

דוגמה מצוינת לכך היא ההתנהלות הפומפוזית של משרד החוץ סביב המכות שספגו אוהדי מכבי תל אביב לפני מספר חודשים באמסטרדם. הניסיון לצייר את האירוע כ"ליל הבדולח 2"  לא רק מוגזם וחסר פרופורציות אלא בעיקר מוזיל את ערכו של המאבק באנטישמיות וזיכרון השואה.

אסון לאומי הוא לא הזדמנות לקמפיין. גדות בחרה שלא להשתתף במשחק

 

הבעיה המרכזית היא שהציבור הישראלי התאהב בזה. במקום להתמקד בפעולות ממשיות, כמו גיבוש פתרונות למען החזרת החטופים, אנחנו מתעסקים בשאלות חסרות חשיבות כמו האם סיכה נענדה או לא.

גם העצומות שסלבס ברחבי העולם חתמו עליהן, ואפילו ההצהרות של גדות עצמה בתחילת המלחמה, לא שינו דבר מבחינה מעשית. הן אולי עוררו מודעות רגעית, אבל לא פתרו את הבעיה.

הגיע הזמן לשנות את הגישה. אסון לאומי הוא לא הזדמנות לקמפיין הסברה. הוא מצריך פעולה עניינית, שקולה ומעשית. כל עוד נמשיך להתמקד בסממנים חיצוניים כמו סיכות, נחמיץ את המהות: הצורך במעשים שיביאו תוצאות אמיתיות.

גדות בחרה שלא להשתתף במשחק הזה, והתגובה הציבורית כלפיה מוכיחה עד כמה הפכנו כעם אובססיביים לסמלים במקום להתמקד בפתרונות.