הוויכוח הציבורי סביב מועד יום הזיכרון הממלכתי לטבח שמחת תורה הידרדר מהר מאוד, כרגיל במחוזותינו, לקטטה פוליטית. מצד אחד, הציבור החילוני והשמאל הדגישו את התאריך הלועזי - ה-7 באוקטובר - כיום הזיכרון הבלעדי והטבעי, ומחו על ההחלטה הממשלתית לציין את הזיכרון הממלכתי ב-כ"ד בתשרי, מיד לאחר החגים. מן הצד השני, עמדה העמדה הממלכתית-דתית שביקשה לעגן את הזיכרון בלוח העברי ולא לפגוע בשמחת החג עצמו.
אחרי הכל, מתחת לוויכוח הטכני לכאורה על מועדים, מסתתרת מחלוקת עמוקה הרבה יותר - מחלוקת על תפיסת הזיכרון, האבל והלאומיות. דווקא מבט שמרני, המביט בהיסטוריה היהודית ובמנגנוני הזיכרון הלאומיים לאורך השנים, מזהה כאן קווים מקבילים מרתקים ומציע סדר חדש.
האבל החילוני והאבל הדתי: התהפכות היוצרות
ישנה אירוניה היסטורית באופן שבו התפתחו ימי הזיכרון בישראל. בעבר, הציבור הדתי הוא שפיתח "טינה" מוצדקת כלפי אופן קביעת יום הזיכרון לשואה ולגבורה ב-כ"ז בניסן - חודש שעל פי ההלכה אין מספידים בו ואין מפגינים בו מנהגי אבלות פומביים.
הציונות החילונית הצעירה ביקשה אז לעצב "יהודי חדש": היא חיברה את השואה ישירות ל"גבורה" (מרד גטאות ורשתות לחימה), וקידשה זיכרון לאומי-ממלכתי על פני הזיכרון ההלכתי. מנגד, הייתה זו דווקא הרבנות הראשית שקבעה את "יום הקדיש הכללי" בעשרה בטבת - יום צום ואבל מסורתי שמוקדש לקינה, לאמירת קדיש ולעילוי נשמת הקדושים שיום פטירתם לא נודע.
והנה, באסון 7 באוקטובר התהפכו היוצרות:
- האבל החילוני הפך לטהור ומזוקק: הציבור החילוני מציין את ה-7 באוקטובר מתוך מקום של כאב עמוק, אבלות, טראומה וקינה - ללא ניסיון להלביש עליו מיד נרטיב של "גבורה ותקומה".
- הציונות הדתית והממלכתית מחפשת את ההקשר: המנגנון הממלכתי והדתי מבקש למסגר את האסון בתוך לוח השנה העברי, בצמוד לשמחת תורה, תוך דיאלוג עם חג הסוכות וההתאוששות הלאומית.
פרדוקס ההקפות השניות במתחם הנובה: התנגשות בין קודש, טראומה ושמחה
המתח הזה אינו תיאורטי בלבד; הוא התגלם במלוא עוצמתו סביב המאבק על קיום "ריקודי שמחת תורה" והקפות שניות במתחם פסטיבל הנובה במוצאי החג.
עבור הציבור הדתי והמסורתי, קיום הקפות שניות במוצאי שמחת תורה באדמת העוטף המוכתמת בדם אינו הפגנה של אטימות, אלא מעשה שורשי של ניצחון הרוח והמשכיות. במסורת היהודית, התגובה העמוקה ביותר לאבל ולחורבן אינה שקיעה בייאוש, אלא אחיזה בחיים ובקודש: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוהיך בשמחה".
הריקוד עם ספרי התורה באותו מקום ממש שבו נגדעו חייהם של מאות צעירים שרקדו את החיים נתפס כהצהרה אמונית עמוקה - התורה והעם חיים, והשמחה שנרצחה באכזריות בבוקר החג חוזרת ונפדית במוצאי החג.
אולם, מנגד, עבור הציבור החילוני, שורדי הפסטיבל והמשפחות השכולות, הריקוד הזה במקום האסון נחווה לעיתים קרובות כפגיעה קשה וחסרת רגישות. עבורם, מתחם הנובה אינו אולם שמחות או אתר הפגנה אמוני, אלא "אדמה קדושה" של טראומה, יגון וזיכרון טרי. כשהתורה נרקדת במקום שבו נטבחו יקיריהם בעוד הפצעים מדממים, הנוכחות הציבורית המשמחת מרגישה כהכחשת הכאב וכניסיון לדלג מעל האבל הטהור היישר אל תוך הנרטיב של הניצחון הדתי.
המפגש הזה בין הניסיון הדתי לקדש את הזיכרון דרך השמחה לבין הצורך האזרחי להשאיר את המקום כמקדש של אבל וקינה מחדד את התהום התרבותית: האם יום האסון הוא זמן של חשבון נפש ותקומה, או יום של עמידה דוממת מול החלל הריק?
בין שמחת תורה ל-7 באוקטובר: הצורך בשני ימים
המחלוקת והמתח סביב הריקודים בנובה אינם גזירת גורל, אלא הזדמנות להבנה שמרנית של מוסד הזיכרון. המסורת היהודית מעולם לא הסתפקה ביום זיכרון אחד לאסונות גדולים; היא ידעה להפריד בין זיכרון היסטורי-לאומי לבין יום אבל ונשמה.
ההפרדה הראויה בין שני מועדים יכולה לפתור את המתח המבני הזה:
- כ"ד בתשרי - יום הזיכרון הממלכתי-הלאומי: יום שמצוין בלוח העברי, מיד לאחר החגים, ומקשר בין השמחה שנקטעה בפתאומיות לבין החובה הלאומית לשקם, להילחם, לבנות ולא לוותר. זהו יום של חשבון נפש לאומי, זיכרון הגבורה של הלוחמים והאזרחים, סיפור התקומה - והמקום הראוי לביטוי האמוני והממלכתי של המשכיות החיים.
- ה-7 באוקטובר - יום אבל אזרחי וקינה ("יום הקדיש הכללי"): יום שמיועד לכאב הטהור, לזעקה, לזכר הקורבנות ולחיבוק המשפחות השכולות והקהילות שחרבו. יום שבו אין מקום לטקסים ממלכתיים מעונבים, לנאומים פוליטיים או למופעי הפגנת כוח וריקודים, אלא לעמידה דוממת וחשופה מול גודל האסון.
סיכום: זיכרון שמכבד את שני העולמות
קריאה שמרנית של המציאות הישראלית מלמדת אותנו שאסור למחוק את תחושותיו של אף ציבור. כשם שהציבור הדתי מצא בעשרה בטבת את המקום הראוי לאבלות הדתית על השואה לצד יום השואה הממלכתי, כך יש להכיר בצורך של הציבור החילוני והציבור הישראלי הרחב ביום אבל שממוקד בתאריך שבו נשברה המציאות - ה-7 באוקטובר.
עיצוב הזיכרון הלאומי אינו משחק סכום אפס. השילוב בין יום אבל ואנחה (7.10) לבין יום זיכרון ותקומה ממלכתי (כ"ד בתשרי) הוא הדרך היחידה להבטיח שזיכרון הטבח לא יפלג את העם, אלא יישאר נכס צאן ברזל של הזהות וההיסטוריה הישראלית לדורות.
==
עקיבא אריאל הוא חבר ארגון "בידינו"
