השבוע קיבלתי מכתב שקרע לי את הלב, אבל בו זמנית גם הדליק אצלי אור גדול: כתבה לי בחורה רווקה מקהילה דתית מוכרת, וסיפרה לי על השבוע שעבר עליה. בלי שידוך חדש, בלי חתונה באופק, ובלי בשורה דרמטית.
סך הכל, היא כתבה, שלושה אנשים שונים פנו אליה במהלך השבוע בהצעות או במחשבה עליה, דבר שבשגרה, לדבריה, כמעט ולא קורה. כמעט שלושתם הרגישו צורך להסביר שהם פונים בגלל תשעה באב.
ומה זה עשה לה?
היא תיארה תחושה מדהימה של חיות. תחושה פנימית עמוקה שמישהו רואה אותה, שמישהו זוכר שהיא קיימת בעולם. העובדה הפשוטה הזו, שפתאום אנשים חשבו עליה יותר מבדרך כלל, הספיקה כדי להציף אותה באור ובתקווה, למרות שכרגע, בשטח, עדיין אין תוצאות ואין טבעת.
מתברר שגם אם רווקה בת 44 והפסקת לספור כמה שבתות עשית לבד, עדיין לא השלמת באמת עם הבדידות ועדיין יש איזה קול קמאי שמצפה שאנשים יראו אותך. אבל יראו באמת.
המכתב הזה הוא מראה עכורה מרהיבה שמונחת ישירות מול הפנים של כולנו, ובמיוחד מול הציבור הדתי-לאומי שלנו: אנחנו קהילה חמה, עוטפת, מתנדבת ובעלת חסד אין-סופי. אנחנו יודעים להתגייס למען חיילים, לארח בשבתות, להקים גמ"חים ולרוץ לכל משימה חברתית. אבל נראה שהגיע הזמן שנודה באמת הכואבת:
תחום מחפשי הזוגיות ומבקשי האהבה בתוך הקהילות שלנו סובל לעיתים קרובות מידי מדממת שקטה. הרווקים והרווקות שלנו לא צריכים רק את אותם 'שידוכים גדולים' פעם בחצי שנה. פחות.
מה הם כן צריכים?
מעטפת אנושית שוטפת, יומיומית, חיה ונושמת. הם צריכים להרגיש שאנחנו לא נזכרים בהם רק בערב ט"ו באב או באיזו שבת מיוחדת, אלא שהם חלק בלתי נפרד מהמרחב הקהילתי שלנו, כל ימות השנה.
הגיע הזמן שהציבור הדתי-לאומי יתחיל לגלות עניין הרבה יותר רחב, עמוק ואקטיבי במודעות למחפשי הזוגיות סביבנו. זה מתחיל בשיחת חולין שוברת שגרה, ממשיך בהרמת טלפון בלי סיבה מיוחדת, ונגמר בהבנה שהחובה לשים לב למי שצועד לבד בדרך היא משימה קהילתית ראשונה מעלה.
אותה בחורה לא קיבלה את מבוקשה השלם, אבל עצם הידיעה שמישהו חשב עליה שינתה לה את השבוע. תחשבו מה היה קורה אם כל אחד מאיתנו היה לוקח על עצמו להיות קצת יותר ערני, קצת יותר יוזם, וקצת יותר נוכח עבור מי שמחפש את מחציתו השנייה.
התברר לי באמצעות אותה מכתב של אותה בחורה, ששוב פעם האהבה והזוגיות לא צומחות בחלל ריק: הן צומחות בתוך קרקע חברתית מודעת, חמה, ומאירת פנים. בואו נהיה הקרקע הזו עבורם.
לא מחר. היום.
אני מניח שהרווקים/רווקות לא מפרסמים את בדידודתם ,אולי צריך איזה ארגון תומך שיחבר אותם למשפחות שיזמינו לשבת/חג, אחרת זה נראה לי קצת לא שייך לפנות למישהו להזמנה אם לא ידוע מראש שהוא/היא מעוניינים