רובם המכריע של השיריונים בליכוד סגורים הרמטית כבר יותר משבוע. מי שעדיין מחכה לראות את נתניהו מגיע למועד הגשת הרשימות על הגחון, מתרוצץ בין מועמדים, מתחנן למאוכזבים להישאר ומחלק שיריונים בלחץ של הרגע האחרון - פשוט לא מבין את ראש הממשלה.
נתניהו לא מחכה להרכיב את הרשימה. הוא מחכה לרגע הנכון לחשוף אותה. זה הבדל עצום.
מי שמפרש את העובדה שהרשימה טרם פורסמה כהוכחה לכך שהיא עדיין לא סגורה, מסתכל על הפוליטיקה דרך חלון הראווה. מאחורי הקלעים מתנהל משחק אחר לגמרי. לא מדובר במשחק של הרכבת רשימה, אלא במשחק של עמימות וניהול כוח.
בפוליטיקה, מידע הוא כוח. אבל לפעמים דווקא המידע שלא נמסר הוא הכוח הגדול ביותר.
ברגע שבו מועמד יודע בוודאות שהוא בחוץ, הוא חופשי לקבל החלטה. הוא יכול לפרוש, לעבור למפלגה אחרת, לנהל משא ומתן או לצאת למאבק. כל עוד הוא אינו יודע - הוא ממתין.
וההמתנה הזאת משרתת את נתניהו.
מי שחושב שיש לו סיכוי לשיריון משאיר את הדלת פתוחה. הוא לא ממהר לשרוף קשרים, לא סוגר עסקה חלופית ולא יוצא למלחמה. הוא מחכה לטלפון.
נתניהו מכיר היטב את הפסיכולוגיה הפוליטית. הוא לא צריך לרצות את כולם. הוא צריך למנוע מהם לקבל החלטה נגדו. לכן העמימות אינה ואקום. היא כלי. והכלי הזה נעשה אפקטיבי יותר ככל שהזמן עובר.
פוליטיקאי מאוכזב שיש לו שבועות להתארגן יכול להפוך לבעיה. פוליטיקאי שמבין ברגע האחרון שהוא בחוץ פועל בתוך שדה מצומצם בהרבה. מפלגות אחרות כבר עסוקות ברשימות שלהן, המקומות האטרקטיביים נסגרים, ההסכמים מתגבשים והיכולת לבנות לעצמו בית פוליטי חלופי הולכת ונעלמת.
הזמן, במקרה הזה, אינו דחייה - הוא מנוף.
זו המשמעות האמיתית של שיריון. הוא אינו רק מקום ברשימה, אלא מטבע פוליטי סחיר שמאפשר לראש המפלגה לתגמל נאמנות, לעצב את הרשימה, להכניס כוחות חדשים ולשנות את מאזן הכוחות בתוכה.
אבל הכוח אינו רק ביכולת לתת שיריון. הוא גם ביכולת לקבוע מתי מי שלא קיבל אותו ידע על כך ולתזמן את מועד האכזבה. מכאן מגיע גם היתרון התקשורתי.
אם הרשימה הייתה נחשפת מוקדם, נתניהו היה מקבל שבועות של לחץ: כל שם היה הופך לכותרת, כל מי שנשאר בחוץ היה הופך למוקד מרד, וכל שיריון היה מייצר עוד סבב של הדלפות, ביקורת וספקולציות.
אין לו שום סיבה לנהל את הקרב הזה במשך שבועות אם אפשר לרכז אותו בנקודת זמן אחת.
נתניהו יודע לנהל לא רק את ההחלטה, אלא גם את העיתוי שלה.
וזו נקודה מרכזית בהבנת דרך הפעולה שלו: הוא אינו ממהר למסור לאחרים את המידע שמאפשר להם לתכנן את הצעד הבא. הוא מעדיף להשאיר אותם במרחב של אי ודאות, בזמן שהוא שומר לעצמו את היכולת להחליט מתי המציאות הופכת לסופית.
לכן הטעות הגדולה היא למדוד את כוחו לפי עוצמת הרעש סביבו.
פוליטיקה יכולה להיות רועשת מאוד ועדיין להיות מנוהלת היטב.
הפוליטיקאים יכולים לדבר, הפרשנים יכולים לנחש, המועמדים יכולים להתלונן והתקשורת יכולה לחפש את השמות - כל עוד אדם אחד מחזיק בהחלטה וכרגע, זה בדיוק המצב.
הפוליטיקאים מחכים.
התקשורת מחכה.
הפרשנים מחכים.
המועמדים מחכים. והזמן עובר.
אלא שהזמן אינו פועל באותה צורה עבור כולם.
עבור נתניהו, כל יום שעובר הוא עוד יום שבו האפשרויות של מי שנמצא בחוץ מצטמצמות. עבור המאוכזבים, כל יום שעובר הוא עוד דלת שנסגרת.
זו הסיבה שלא צריך לחכות לרגע שבו נתניהו יאלץ לחלק שיריונים כדי למנוע עריקות. אם רוב הרשימה כבר נקבעה, המשחק האמיתי אינו על השאלה אם נתניהו יצליח להרכיב אותה, אלא על השאלה כמה חופש פעולה ישאר למי שלא נכנס אליה.
כאן בדיוק נמצא ההבדל בין ניהול משבר לבין ניהול כוח. מי שמנהל משבר מנסה לפתור בעיה לפני שתתפוצץ. לעומת זאת, מי שמנהל כוח דואג לכך שהבעיה תתפוצץ רק כשהיא כבר אינה יכולה לשנות את התוצאה.
זו בדיוק הסיבה שהרשימה יכולה להישאר בכספת גם כשהיא כמעט כולה מוכנה. נתניהו אינו צריך עוד זמן כדי להחליט. הוא צריך זמן כדי לוודא שההחלטה שלו תגיע כשהמחיר של התנגדות אליה יהיה הגבוה ביותר.
וזה גם המסר למאוכזבים בליכוד: אל תבנו על הרגע שבו נתניהו יזדקק לכם יותר מכפי שאתם זקוקים לו.
אם השיריונים כבר סגורים, החלון האמיתי אינו החלון שבו אפשר לקבל מקום. הוא החלון שבו עדיין אפשר למצוא אלטרנטיבה - והחלון הזה הולך ונסגר.
אחרי שלושים שנה של נתניהו בפוליטיקה הישראלית, עדיין יש מי שמחפש את הרגע שבו הוא יגיע על הגחון. אבל אולי צריך להפסיק לחפש את הרגע הזה.
נתניהו לא מתקרב למועד הגשת הרשימות כשהוא מחפש פתרון. הוא מתקרב אליו כשהפתרון כבר בידיו, וממתין לרגע שבו לאחרים יישארו כמה שפחות אפשרויות.
הוא לא מגיע לרגע האחרון כדי להציל את הרשימה. הוא מגיע לרגע האחרון כדי לחשוף אותה.
נתניהו לא על הגחון, אפילו לא קרוב לכך. הוא פשוט מחכה. וכשהוא יפתח את הקלפים, חלק גדול ממי שמחכים לו כבר יגלו שהדלתות האחרות נסגרו.
==
מעין סמון הוא יועץ אסטרטגי, לשעבר יועצו של יו"ר ועדת חוץ וביטחון יולי אדלשטיין.
"ניהול כוח ועמימות" – הישרדות פוליטית אינה תחליף לאחריות לאומית! ישראל כבר שילמה מחיר כבד בעבר על הנהגה שהעדיפה טקטיקה על אסטרטגיה