עין טובה: אומנות עצימת העיניים

הדברים נוגעים לליבו של הרב. הוא פותח את קופת גמילות החסדים, נותן לאיש סכום כסף נאה ונפרד ממנו בברכת רפואה שלמה, פרנסה וישועה.

כעבור שעות אחדות נכנס עוזרו של הרב לחדרו בסערה: "רבי, רימו אותך! ביררתי על האיש. אשתו חיה ובריאה, הוא עצמו אינו חולה וילדיו אינם רעבים. כול הסיפור שסיפר לך – שקר וכזב".

פניו של הרב אורו, הוא קם, ניגש לעוזרו, מחבק אותו וצוהל: "איזו בשורה טובה הבאת לי! שימחת את ליבי! אשתו של האיש בחיים, הוא בריא וששת ילדיו אינם רעבים!"

בין הארנק ללב

הסיפור הזה מופיע בספרי "מבחר הסיפור היהודי – 800 סיפורי חסידים וצדיקים". הוא מהסיפורים הקצרים שמסתיימים אחרי כמה שורות אך ממשיכים להדהד גם כשהספר נסגר. הוא מזמין לבדוק כיצד אנחנו מגיבים כשמתברר שמישהו ניצל אותנו והאם תגובה זו נכונה.

רובנו היינו כועסים על הכסף שנגזל, על האמון שנוצל, על הסטייה מדרך חז"ל ובעיקר – על הפגיעה בכבודנו. לא נעים לגלות שמישהו עשה מאיתנו פראיירים.

אך הרב בוחר בעדשה רחבה שרואה את התמונה כולה, במקום בעדשה המגדילה את הכתם. הוא אינו משנה את העובדות אלא את מרכז המיקוד עליהן.

העוזר אומר: האיש שיקר. הרב שומע: האיש אינו חולה, אשתו לא מתה וילדיו אינם רעבים. שניהם צודקים. ההבדל ביניהם: מה כול אחד בוחר להציב במרכז התמונה.

זוהי תמציתה המזוקקת של "עין טובה": לא להתכחש לרוע בעולם אלא לסרב להעניק לו בלעדיות על שדה הראייה.

עין טובה אינה עיוורון

חז"ל שואלים בפרקי אבות (ב, ט): " איזוהי דרך טובה שידבק בה האדם?" ורבי אליעזר משיב: "עין טובה". עין טובה אינה תמימות עיוורת. היא אינה דורשת מהאדם להאמין לכול סיפור, לחתום על כול שיק או להשאיר את הארנק פתוח בקרבת עובר אורח חלק-לשון. חסד אינו מחייב להיפרד מהשכל הישר.

אפשר לומר: האיש רימה ויש למנוע ממנו לעשות זאת שוב - בלי להפוך את המרמה למרכז עולמנו הנפשי. יש הבדל בין ללמוד לקח לבין להטיל על עצמנו מאסר עולם תודעתי. הרב יכול להורות לגבאי שבפעם הבאה יבדוק היטב אם המצוקה של מי שעותר לעזרה היא אמיתית אך אין שום הכרח שבינתיים יעביר את הלילה בכעס.

יש אנשים שפגעו בנו לפני שנים, ואנחנו משאירים אותם בראשנו למגורי חינם, ולפעמים אף משלמים להם דמי שכירות: במחשבות, בכעסים ובשיחות דמיוניות שבהן אנחנו מטיחים בהם את משפט המחץ שלא אמרנו בזמן אמת.

זו אחת התובנות היפות בסיפור: לא לאפשר למי שפגע בכם לגבות מכם תשלום נוסף בדמות שלוות הנפש שלכם. בודהה אמר: "להחזיק בכעס זה כמו לשתות רעל ולצפות שהאדם השני ימות".

לא לקחת אישית

הרב אינו שואל את השאלה שאנחנו אוהבים לשאול כשפוגעים בנו: "איך הוא העז לעשות לי את זה?" המילה החשובה במשפט הזה היא "לי".

האגו הוא מנהל חשבונות חרוץ. הוא רושם כול עלבון, שומר קבלות, מחשב ריבית והצמדה. הרב מפטר את מנהל החשבונות הזה. הוא אינו אומר שהמירמה מותרת, הוא רק מסרב להפוך אותה לעלבון אישי.

במקום לשאול "מה עשו לי?" הוא שואל "מה התברר לי"? והתברר דבר משמח. זוהי יכולת נפשית ברוכה: להפריד בין האירוע לבין האגו שנפגע ממנו.

המשנה במסכת אבות (א, ו) מורה: "והווי דן את כול האדם לכף זכות". לדון לכף זכות אין פירושו לבטל את שיקול הדעת. אפשר לחשוד – בלי לשנוא. להיזהר – בלי להתמרמר. להציב גבול – בלי להקיף את עצמנו בחומת בטון. אפשר לומר לאדם: שיקרת לי ולכן לא אוכל לסמוך עליך שוב אך לא הכרחי להוסיף בלב: ולכן אקדיש לך את מחשבותיי עוד ימים רבים.

מי באמת הפסיד בסיפור

במבט ראשון הרב הפסיד כסף. אבל אפשר לערוך מאזן אחר: הרב נתן כסף מתוך רצון טהור להציל משפחה מקריסה. כוונתו הטובה לא מתאדה בגלל שהמקבל התגלה כנוכל. המעשה מספר משהו על המקבל אבל יותר על אצילותו של הנותן.

הרמאי יצא עם כמה שטרות. הרב נשאר עם מידותיו. מי מהם עשיר יותר?

הרעיון הגלום בסיפור: אסור לתת להתנהגותו הפסולה של אדם אחר לשנות בדיעבד את אופיו הטוב של המעשה שלנו. מחילה אינה מחייבת שיכחה. להיפך: אדם חכם זוכר כדי לא ליפול שוב לאותו בור אבל משתדל שלא לשאת את הבור איתו לכול מקום.

הארנק בסיפור אולי נעשה מעט יותר קל אבל הלב אינו חייב להיעשות כבד יותר.

==

בני דון-יחייא הוא עורך דין לדיני משפחה וירושה. עד כה הוציא 19 ספרים, האחרון יצא בימים אלה, "לאניות דעתי", ובו 80 מאמרים על פוליטיקה, חברה, יהדות, הומור ומשפט.