חורבן בית המקדש מעורר בכל שנה בתשעה באב זיכרונות שונים מהעבר הרחוק, או חיבור אישי של כל אחד למשהו שקשור בשנאת חינם או אסון אישי חלילה שנצרב בזיכרון ומדי שנה חוזר לבקר.
ב-21 השנים שחלפו מאז חורבן יישובי גוש קטיף וצפון השומרון במסגרת ביצוע "תכנית ההתנתקות" (או "הגירוש" כפי שמכנים אותה מתיישבים ובני נוער "כתומים" שבגרו אבל המושגים מהעבר נשארו), נכרך הזיכרון הכאוב של חורבן בית המקדש עם חורבן גוש קטיף, כי ביצוע התכנית נקבע ליום תשעה באב, למרות שהביצוע עצמו הוזז לאחר מכן יומיים קדימה.
בתחילת שנת 2003, שנתיים לפני הפינוי והגירוש שקרע את החברה הישראלית מבפנים, הייתי חייל בשירות סדיר בשריון והתחלתי את הקו המבצעי האחרון לפני שחרורי מצה"ל- קו עזה. במסגרת הפעילות, הוצב צוות הטנק שלי עם הכלי עצמו בסמוך לישוב קטן ויפה מול הים ושמו "תל קטיפא".
5 עובדות על תל-קטיפא
- הישוב החל את דרכו ביזמת מתיישבים רווקים ונחשב בתחילת הדרך כחווה חקלאית של כפר דרום
- הישוב נקרא על שם אתר ארכיאולוגי סמוך, והוקמו בו חממות ובאמצעו היה אגם טבעי להשקייתן.
- הישוב החל כמו רוב היישובים בקרוואנים ובהמשך הוקמו בו גם בתי קבע, בית כנסת וגינת משחקים לילדים.
- בישוב תל קטיפא התגוררו כ-24 משפחות ובסמוך לו הוקם מוצב צבאי ועמדת שמירה פעילה
- מתיישבי תל-קטיפא נהנו מנוף ים מרהיב בשל מיקומם מול אחת מרצועות החוף היפות בישראל(שלצערנו לא נמצאת כיום בשליטת המדינה).
אנשים טובים בחבל עזה
הזיכרונות הטובים שמלווים אותי עד היום מתל-קטיפא הם האנשים הטובים שהתגוררו שם ופתחו את ביתם מכל הלב הטוב והרחב שלהם לחיילי צה"ל ששמרו עליהם, בידיעה שחלקם לא היו מרוצים משהייתם במקום ולא הסכימו אידאולוגית עם דרך המתיישבים והרחבת גבולות הארץ בחזון התנ"ך וימי ראשית ההתיישבות היהודית בנחלת אבותינו.
בקטיפא כפי שקראו לישוב בקיצור, הכרתי את משפחת לנגזם שזכיתי להתארח בביתה לסעודת שבת. הדבר ששימח אותי מאד היה שהמשפחה זירזה את הארוחה שבדרך כלל מתארכת כי אף אחד לא ממהר כדי שהחייל האורח יוכל להתייצב למשימה הלילית שלו אחרי שהרגיש "כמו בבית" עם זמירות שבת ודברי תורה ואוכל ביתי שעושה שמח לחיילים רחוקים מביתם שרוצים לחוות שבת כמו שצריך.
זה המקום לציין לשבח את ראש המשפחה יובל לנגזם, שלאחרונה חדשתי את הקשר עמו וזכיתי לשמוע את תולדות ביתו בקטיפא עד שהוכרח לעזוב אותו בדמעות עם אבן ירושלמית מהבית למזכרת שתלויה עד היום בביתו מתחת לפינה הלא מטויחת כזכר לחורבן בית המקדש וביתו הפרטי. עם כל הצער והכאב, יובל הדגיש שהוא אומר עד היום בכוונה ובלב שלם "תפילה לשלום המדינה", ואוצר בביתו תמונות מרהיבות שמנציחות לנצח את אותו ישוב קטן ליד הים שהיה ביתו ונחרב שלא באשמתו.
אומרים שהים נראה תמיד אותו דבר, והגלים סוערים וחוזרים לחוף, אז לכל מי שפונה מגוש קטיף לפני 21 שנה ועד היום מתגעגע לשם, נאחל בעז"ה שדברים טובים ישובו למקומם ויישארו לעולם.