עולם הדייטים: "הציעו לי בחור נכה בגלל שאני שמנה"

אמרתי לה שלא, אז היא הסבירה לי שזה משחק ממש חם, ושכל הזמן היא משחקת אותו עם חברות שלה.

עקרונות המשחק פשוטים למדי, ומה שמסתתר מאחוריו הוא עולם הדייטים והנכונות לפשרה בעולם סבוך כ"כ של ההיכרויות.

על מה היית מוכנה להתפשר או על מה את לא מוכנה לוותר.

כל אחת מהיושבות בחדר, פותחת במשפט: "סבבה והכול, אבל.." ואז מתלווה תכונה שנויה במחלוקת שמצויה בבחורים.

לדוג': "סבבה והכול, אבל לא מגיע לאסוף אותך בדייט ראשון"

ואז כל הבנות צועקות ביחד, כי ככה זה כשחבורת בנות יושבת יחד ומצחקקת,

האם הייתה מוכנה לצאת עם אחד שכזה. או לא.

משחק משעשע לכאורה, כי הבנות נפתחות, ויוצאים כל מיני שדים, ותכונות מוזרות של בנים ובנות. ורמת הצחוק עולה ככל שמתקדם המשחק.

ואז התחלתי להבין שהמשחק המשעשע הזה, הוא לא משחק כלל ועיקר.

הוא מציאות אכזרית, או כדור מסובב שזורק לנו ריבונו של עולם.

אני זוכרת חברה שסיפרה לי, שהשדכנית שהיא הלכה אליה, הציעה לה בחור עם נכות קלה, והכול בגלל שהיא קצת מלאה.

"את צריכה להבין" היא אמרה לה "שבגלל מצבך, את צריכה להסכים לצאת עם בחורים כאלה".

את החברה שגילתה במהלך הבליינדייט, שהבחור שיושב מולה, מתקשה לשמוע אותה,

כי חסרה לו אוזן, ואף אחד לא טרח לעדכן אותה בעניין לפני הדייט.

אני חושבת שאת מידת החמלה הגדולה ביותר, בנכונות לפשרה,

עשתה חברה, שיצאה פרק זמן לא מבוטל עם בחור עיוור.

היו להם הרבה קשיים לאורך כל הקשר, כשהיא כמו אריה, שנלחם על נתינת הצ'אנסים,

עשתה הכול על מנת שהקשר הזה יצליח.

התייעצה עם אנשי מקצוע, איך להקל מעליה את הצורך שלו להסתייע בה,

כמעט בכל דבר. להסיר את הקשיים שנובעים מלקות הראייה שלו, אבל מאפילים על הקשר ומקשים לתפקד בו, ולבדוק ללא שיפוט, האם הקשר הזה מתאים ונכון.

היא רצתה לבדוק האם הם כבני אדם תואמים אחד את השני,

אם נניח בצד לרגע את לקות הראייה.

בסופו של הדבר, הקשר לא צלח.

אבל בעיני כל ניסוי המבחנה הזאת, לא היה נכון.

כי אי אפשר באמת לשים לרגע בצד את עניין העיוורון. העיוורון הוא חלק מהבחור הזה.

עם אישיותו המלבבת או לא. וזה לא משהו שניתן להניח רגע בצד ליד כלב הנחייה שלו.

גם ככה, ששני בני הזוג שבודקים את מצב המים בקשר נורמטיביים לכאורה,

ישנן מספיק בעיות וגשרים שיש לצלוח, כדי שנתקדם לאנשהוא.

אז להוסיף עוד משקל כ"כ כבד למאזן העדין הזה, מסבך הרבה את העניינים.

איך אמר לי פעם בעל של חברה: "זה שלמדת חינוך מיוחד, עדיין לא אומר שאת צריכה לצאת עם חינוך מיוחד". ונראה לפעמים שאף אחד לא לימד את הבחורים המצוינים שלנו,

איך להתנהג עם אישה. איך להתייחס אליה בכבוד הראוי לה, איך לא לפגוע בה.

כל המצקצקים למיניהם, שרואים אותך ברווקותך, חייבים לתרץ לעצמם את היותך רווקה.

הם גם ששים לשתף אותך בתחושותיהם ומסקנותיהם.

"תפסיקי להיות כ"כ בררנית" הם יגידו לך, ומה תסבירי להם? שאת לא בררנית?

שאת נותנת צ'אנס לכל דבר? שהלב שלך נשבר עם כל צ'אנס וצ'אנס, וכך אובדים להם גם רסיסי התקווה שלך למצוא זוגיות?

אצל כל אחת וכל אחד, עובר גבול היכולת להכיל פרטנר לחיים במקום שונה – וטוב שכך:

"כשם שפניהם שונות , כך דעותיהם שונות".

ולא באתי לשלול אנשים נהדרים, שהדבר הראשון שרואים כשפוגשים בהם היא הלקות שלהם.

אבל את לא צריכה לבטל את עצמך, את לא חייבת להסכים לצאת עם כל אחד בשם הפשרנות והרצון להתחתן.

חתונה היא לא בכל מחיר, כי אח"כ המחיר שתצטרכי לשלם בתוך חיי הנישואין יהיה כבד פי עשרת מונים. וזה, כבר ממש לא סבבה.