הסרט הראשון שלי – גרסת הבמאי: עמיקם קובנר על "עיר מקלט"

"הסרט הראשון שלי – גרסת הבמאי" הוא פרויקט קולנועי של סרוגים בה נראיין בכל פעם במאי על הרגע שבו החלום הופך למעשה. מאחורי כל סרט ישראלי עומדים במאים ובמאיות שהעזו לצעוד את הצעד הראשון – וכאן הם משתפים בכנות על המסע הזה, על התשוקה, ועל המחיר שכרוך בהגשמת חלום.

ספר לי קצת על הסרט הראשון שלך - על מה הוא ואיך הוא נולד?

התסריט ל״עיר מקלט״, שנקרא בהתחלה ״הפסקת אש״, התחיל מרעיון שהתגלגל אצלי בראש כבר זמן מה לפני זה. הרעיון היה לשלב מספר סיפורים שונים שכולם מתרחשים במהלך מלחמת לבנון השנייה, אבל הם לא סיפורי מלחמה, הם לא מחזית הלחימה, והקונפליקטים בהם הם לא של חיים ומוות. המיקוד היה מפגשים אנושיים לא שגרתיים, טעונים, שמציאות המלחמה מציפה על פני השטח. בסופו של דבר, שלושת הסיפורים התכווצו לסיפור אחד על זוג צעיר מהצפון שמתארח אצל זוג מבוגר יותר בתל-אביב.

כמה זמן לקח לך לכתוב את התסריט הראשון?

התסריט נכתב במהלך שנה וחצי בערך, עם הפסקות. במסגרת התמיכה של ״הקרן החדשה לקולנוע״ התהליך כולו לווה בתמיכה של יועץ תסריט מנוסה יותר, והדיאלוג ביננו השפיע מאוד על התסריט הסופי.
בעז פרנקל: "ההצלחה של חזרות קצת הפחידה אותי" | סינמה שו"ת

יש לך את התסריט ביד, איך יצאת לדרך?

עוד לפני שהיה לי תסריט סופי ביד, פניתי לחברות הפקה עם נסיון רב משלי, ובסופו של דבר התחלתי לעבוד עם ״גרין פרודקשנס״. הם היו השותפים הראשונים שלי, והמשמעותיים ביותר. בשלב הבא נכנסנו לתהליך הליהוק. גם בתהליך הבחירה של השחקנים מפיקי הסרט היו מעורבים ושותפים מלאים לדיאלוג, ולתפיסתי כך זה גם צריך להיות.

איך היה לעבוד עם שחקנים ולראות אותם מקימים לתחייה דמויות שכתבת?

מרגש מאוד. בשבילי, היצירה (התסריט) היא תמיד ״על תנאי״ עד שרואים ושומעים את השחקנים מפיחים בה חיים, מעניקים לה נשמה, ובשר. ההתגלמות של הדמות (ובכלל הסרט כולו), היא אף פעם לא במדויק מה שדמיינתי במהלך הכתיבה, והסרט הזה לימד אותי, בין השאר, לחבק את השוני ולעבוד איתו. סרט זו יצירה משותפת, והדמויות שהשחקנים מגלמים/יוצרים הן הדוגמה הבולטת של שיתוף פעולה יצירתי.

איך זה להגיע לסט ולהבין שזה הסט של הסרט שלך, אתה אחראי, אתה מנווט את כל זה? מה התחושה?
הסרט הראשון שלי – גרסת הבמאי: משה רוזנטל על "קריוקי"

התחושה היתה מלחיצה מאוד עד ה״אקשן״ הראשון, ומאוד טבעית ונוחה משם והלאה.

החוויה של במאי על סט היא מאוד אינטינסיבית, יש עשרות החלטות שצריך לקבל בכל דקה, ומציאות מאוד בלתי צפויה שכל הזמן משתנה. אני חושב שזה מכריח אותך לשחרר חרדות או ספקות, ולהיות ״בתוך הרגע״.

היה לי צוות מאוד תומך, בלי משחקי אגו או סכסוכים אישיים, וזה כמובן גם תרם להרגשה הטבעית שלי.

עמיקם קובנרצילום: באדיבות: עמיקם קובנר

איך זה היה לראות את החומרים בחדר עריכה?

חוויה קשה. קצת כמו פרנקשנטיין שרצה להביא לעולם את הנס של בריאת חיים יש מאין, ובמקום זה ברא יצור בלהות. זה לוקח הרבה זמן, סבלנות, וחמלה עד שלמדתי לאהוב מחדש את היצור/יצירה שנוצרת בחדר העריכה.

איך זה הרגיש להראות את הסרט לראשונה לקהל?

ההקרנה הראשונה היתה בפסטיבל חיפה, אם אני זוכר נכון, ובקהל היו גם השחקנים, אנשי צוות וחברים. זה היה כמובן מאוד מרגש עבורי,ומלחיץ. הפידבק הכי חשוב בשבילי (אולי זה ככה אצל כולם) הוא מהמעגלים הקרובים אלינו ביותר.

מה הביקורת או התגובה שהכי הפתיעה אותך על הסרט?

היתה ביקורת באחד העיתונים שהיתה מאוד אכזרית, ואני הרגשתי שגם לא הוגנת. זה הפתיע וגם העליב אותי, לא הבנתי איך מישהו יכול לפתח כאלה רגשות קשים ועוינים לסרט שעשיתי.
סינמה שו״ת פרק 32 עם לימור שמילה: הליהוק עושה את הסרט

איזה דבר אישי או חוויה שלך ניסית להעביר דרך הסרט הזה?

אני חושב שמה שעניין אותי הוא לבחון את הקשר הגורדי בין החיים הפרטיים, והמציאות הציבורית בישראל (״המצב״ אנחנו קוראים לזה) . איך קונפליקטים אישיים וציבוריים שזורים אלו באלו, משליכים אלה על אלו, וכמה קשה/בלתי אפשרי להפריד בינהם. בלב הדרמה עומדת גם שאלת ההריון, והיכולת להביא ילדים, ואני חושב שזה עניין אותי כי זה השלב שבו הייתי כשכתבתי את הסרט. ובאמת, שבועות ספורים אחרי הצילומים נולדה גם בתי הבכורה.

איך הסרט הראשון הזה שינה אותך כבמאי?

למדתי הרבה מאוד שיעורים כואבים, ולא רק כואבים. יש גם טעויות שחזרתי עליהם שוב בסרטים אחרים. קשה לי לסכם במשפט את כל מה שלמדתי. אם אני צריך לבחור דבר אחד אז זה אולי להיות תמיד כנה. להיות כנה ביצירה, ובעשייה, להיות כנה עם עצמי ועם אחרים. יש הרבה פשרות בעשיית סרטים, בכל אחד מהשלבים. אבל כנות עבורי היא משהו שאסור לי להתפשר עליו.