תחנת הרדיו הצבאי גלי צה"ל חגגה 60 שנה לקיומה. כדי לציין את האירוע, ארגנו יומיים של שידורים מיוחדים, בהם בוגרי גל"צ חוזרים ונזכרים "איפה היינו ומה עשינו".

היום הראשון של החגיגות החל בשבת בבוקר, כך שמציבור שומרי המסורת נחסך חצי ממצעד השדרים, אבל ביום ראשון קיבלנו אותו במלוא העוז.

הקונספט של היום היה "ונהפוך הוא", קריינים ומפורסמים משדרים בפעם הראשונה, תוכניות שאינן קשורות אליהם לחלוטין. כך יכולנו לשמוע את רבקה מיכאלי מקריאה חדשות (ומתבלבלת תוך כדי), את רפי גינת משדר את "קולה של אמא" ואת עידו רוזנבלום משדר את מהדורת החדשות "חמש בערב".

בשביל הגימיק והצחוק, האירוע עבר בשלום. אם תוסיפו לכך שעתיים של "פיספוסי התחנה" בהנחיית גאולה אבן וירון דקל (אנשי קול ישראל), אז בכלל השידור נראה כמו פורים בישיבה תיכונית.

אלא שלישיבות התיכוניות, לא הייתה נציגות במצעד הגל"צניקים. במשך 40 שעות, הצליחו בתחנה להביא רק חובש כיפה אחת – ח"כ אורי אורבך, שהוא עצמו לא בוגר התחנה, אלא כוכב שהובא מבחוץ. כל שאר הכוכבים שייכים לשמאל וחלקם אפילו לשמאל הקיצוני.

כשאין דתיים, אז מרב מיכאלי, יכולה להטיף בשידור חי נגד גיוס לצה"ל. בתחנה הצבאית היא לא התביישה לאמר: "אני חושבת שנשים לא צריכות לשלוח את הילדים שלהם לצבא כשיש כיבוש מעל 40 שנה".

התחנה שממומנת מכספי הציבור ושנועדה לחיילים, יכולה בקלות לעבור הפרטה ולהלחם על מקומה מול שאר התחנות בסקאלה. אולי כשהרייטינג יהווה משקל, מגישים כמו רזי ברקאי, יאמינו לדובר צה"ל ולא לאנשי המרמרה, ותוכניות הבוקר יפסיקו לראיין את דוברי החמאס.

אנחנו חושבים, שאם זה המסר של גל"צ אחרי ששים שנה, אז אולי כדאי להפוך את חגיגות השישים למסיבת סיום.