זה שמונה עשר יום שלמעלה ממאתיים אזרחים ישראליים חטופים בידי החמאס – תינוקות, נערות, נערים, נשים, גברים וקשישים חסרי ישע. האחריות לעשות הכל כדי להשיבם הביתה מוטלת על ממשלת ישראל.

מומחים ישראליים מביעים עמדות שונות והפוכות ביחס לסוגיה הנוראה והרגישה הזו. פרופ' אריאל מררי, מבכירי חוקרי הפסיכולוגיה של הטרור בישראל, "מטיף לכך שנניח את השבויים בצד". לדידו, "אי אפשר לנהל מלחמה כשהעיקרון המנחה הוא טובת השבויים. צריך לנהל את המלחמה כאילו אין שבויים… אחרת גם נפסיד במלחמה וגם נעמיד את קיומה של מדינת ישראל כולה בסכנה." הערכתו היא, "שגם אם זה ייקח זמן, רוב השבויים ישובו" בתום המלחמה (כתבתה של מירב ארלוזורוב בדה-מרקר מיום 13.10.23).

דוד מידן, איש המוסד שעומד מאחורי עסקת שליט, חולק לחלוטין על עמדתו של פרופ' מררי. לדידו, "… אדם שלנו נפל לבור וצריך להוציא אותו. אני מאמין שאנחנו ערבים זה לזה, שחיי אדם אצלנו הם ערך עליון. אני יודע היטב שהמחירים לא פשוטים.". מידן מעריך, כי "חלון הזמן לשחרור החטופים מצומצם ביותר, צריך לסיים את זה בתוך שבוע." (כתבתה של איילת שני במוסף הארץ מיום 20.10.23; הראיון עם מידן נערך ביום 15.10.23).

מצוות פדיון שבויים היא מהחשובות לערבות ההדדית

אישית אני מתקשה עם עמדתו של מררי. בין היתר, דומה שהוא אינו מבחין בין עניינם של "שבויים" – קרי, חיילים השבויים בידי חיילי מדינת אויב, שמדינות עולם שונות דחו את החזרתם לסוף המלחמה – לבין עניינם של החטופים שלפנינו, מטף ועד זקנה, שחטיפתם והיותם בשבי מהווים פשעי מלחמה חמורים. לעומת זאת, אני מזדהה מאד עם עמדתו של מידן, שמציין את תעודת הזהות הייחודית שלנו כחברה – תעודת זהות ישראלית-יהודית, השמה בראש מעייניה את עניינו של כל פרט הנתון בשבי האויב; כך, גם כאשר כרוך הדבר במחיר חברתי כבד.

זו תעודת זהות עתיקת יומין, לפיה מצוות פדיון שבויים היא מן החשובות והחיוניות ביותר לערבות ההדדית ולסולידריות שלנו כחברה אנושית, מוסרית, יהודית. דחיית הטיפול בחטופים, כמשימה לאומית ראשונה במעלה, פוגעת אפוא פגיעה אנושה בזהותנו.

נתניהו מינה לתפקיד את האיש הלא נכון

אך גם מבלי שאכניס ראשי בין דעות המומחים המוזכרים – הרי ברי לכל, שלצורך הטיפול במשימה הלאומית הרגישה כל כך הזו, חייבת הממשלה להעמיד את הטובות והטובים שבשורותינו. על הממשלה מוטל היה להעמיד בראש המטפלים אישה או איש מנוסים, יודעי ערבית, מומחים למשא ומתן, מומחים לארגוני טרור, בעלי הבנה וניסוח דיפלומטיים, ועוד כהנה וכהנה כישורים וניסיון. נשים ואנשים כאלה קיימים בחברה הישראלית. בפרט, אחד מהם, ראש המוסד לשעבר יוסי כהן, התנדב למלא את התפקיד.

במקום זאת מינה ראש הממשלה לתפקיד הרגיש והחשוב הזה איש ליכוד, נעדר כל כישורים הנדרשים לטיפול בנושא. ואם סברנו לתומנו, שענייננו לפחות באיש ישר דרך, שימלא תפקידו באמונה; הרי מתברר, שזה אדם הנאשם בפלילים בגין עבירות מס חמורות – קרי, אדם, שכבר נמצאו נגדו ראיות לכאורה ברמה המספקת להגשת כתב אישום, לפיו הוא גנב כספי ציבור מן המדינה. אין תימה שהמינוי המופרך והמושחת הזה לא זכה לאישורו של נציב שירות המדינה.

לצערנו האיש כבר נכנס לתפקידו, וכבר כשל בו באופן גלוי ומחפיר. במקום לגייס את שגרירי המדינות השונות לטובת טיפול בנושא, בחר גל הירש לנזוף בהם קשות; וכששוחררו שתיים מן החטופות, אזרחיות ארה"ב, באמצעות פעולות של ארה"ב, הוא עט עליהן לצילום משותף.

המינוי הציני הזה מביא לשיא חדש את התנהלותו המופקרת של ראש הממשלה, שפגע באופן עקבי בכל מוסדות המדינה, ופעל להחלפת עובדי הציבור המקצועיים במינויים פוליטיים חסרי כל כישורים. כתוצאה ישירה של התנהלות זו נחלשה מדינת ישראל, ונחלש קשות כוח ההרתעה שלה מול אויביה. בסופו של דבר, ניצל חמאס את החולשה הבולטת והמופגנת הזו של המדינה.

והנה, גם התממשותו של אסון החלשתה של מדינת ישראל, וגם לאחר שספרנו למעלה מאלף וארבע מאות הרוגים ומאות חטופים ונעדרים – גם אלה לא טלטלו את ראש הממשלה ולא "העירו" אותו מן האגוצנטריות המוחלטת שלו. ראש הממשלה ממשיך בשלו – גם בניהולו את הנושא הכאוב של החטופים.

דומה כי אין גבול לאטימות ולציניות. הגיעה העת, שראש הממשלה יעשה סוף סוף את המעשה ההגון היחיד האפשרי כעת – קרי, יעזוב את אחיזתו בקרנות מזבח השלטון ויפרוש לביתו. חזקה על עם חכם ונבון כעמנו, שימצא מנהיגה או מנהיג הראויים לו.

==

נעמי גרנות היא משפטנית, ירושלמית, אם לחמישה, בוגרת בני-עקיבא. לשעבר המשנה למנהלת המחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה.