השתוממתי לקרוא את דיברי התיגר של הגב' חנה פנחסי על דבריו של מורי ורבי הרה"ג הרב יעקב אריאל שליט"א ועל החוברת 'שמחות בתורה' שעוסקת ומציעה דרך הראויה לנשים לשמוח בחלקן בתורה ביום שמחתה. להלן כמה הערות:

1. ראשית על חוסר דרך ארץ בדבריה בכותבה 'להתנער מדבריו של הרב אריאל' ובכך תוך כדי זלזול בכבודו של גדול בתורה, היא מעמידה את עצמה בשורה אחת מול הרב שהוא כיום מגדולי הפוסקים בדורנו ומזקני תלמידי החכמים שהציבור הדתי לאומי התברך בהם, סגנון גס ומתנשא כאלו מדובר בעמית בר פלוגתא ממכון מחקר מקביל. בכך היא כמעט מייתרת את כל המלל שיבוא בהמשך.

היחס לחכמי התורה שלנו הינו הביטוי המובהק לעמידתנו מול התורה המסורה לנו מדור דור, והאינדיקציה האם אנו חלק ממנה או מנסים לנסח תורה חדשה ש'אין לה בית אב' מעין אפיזודה חולפת וחתרנית שהיא מחוץ לשבעים פנים בה התורה נדרשת.

2. הכותבת מבקרת את החוברת 'שמחות בתורה' אך כפי הנראה מתעלמת במכוון ואינה מציינת שנכתבה ע"י אישה, הרבנית ד"ר שולמית בן שעיה [גילוי נאות כידוע, רעייתי], ובכך מייצרת מניפולציה והטעיה שלקורא שאינו מצוי הרי שעשוי לחשוב שנכתבה ע"י הרב אריאל שהינו גבר, ומכיוון שכך הרי שהדרך סלולה לטענות הנבובות והנדושות על הבניה נשית מבית היוצר של הפמיניזם המיואש והחתרני תחת אושיות הפסיקה וההלכה המסורה לנו, ומי יודע אם אין בליבן טינה על האופן בו ברא רבש"ע את עולמו ועל אופייה של תורתו.

3. מי שמכיר את משנתו של מו"ר הרב אריאל יודע שכמעט ואין שני לו ביחסו הנותן אמון בתפקידן של הנשים במרחב התרבותי והחברתי, כפי שנוסח במאמרו המכונן והידוע 'אדם אישה חוה', המבוסס על דברי 'בעל העקידה' ומוסיף עליהם, בה מציע הרב ללמוד את שלושת המימדים המרכיבים את המהות הנשית מתוך השמות בהם כונתה האישה בסיפור הבריאה, וממילא נותן הגדרה מהותנית וביסוס תורני מוצק להיותה של האישה לא רק אם ורעיה, כפי שיטען מי שירצה לטעון את טענותיו כנגד מסורת ישראל, אלא אישיות לכל דבר ועניין שוות ערך לגבר.

4. הכותבת מייתרת את הלכות צניעות בטיעוני סרק, ומבחינתה הלכות אלו כובלות את הרוח והרצון הנשי ולכן יש לעקר אותן כדי שהנשים תוכלנה להגדיר מחדש את זהותן ובחירתן בלי שיהיו מוקשים בדרך, והמוקש העיקרי לשיטתה הוא בהיותן של הלכות צניעות מנוסחות ע"י פוסקי הלכה ממין זכר, ביטוי מובהק לערכי הפוסט מודרניזם ובניסוח חז"לי 'עבדא בהיפקרא ניחא ליה'.

מבחינת הכותבת, סמכות לכשעצמה ובפרט גברית על נשים, הינה אם כל חטאת והמגמה הלא מוסתרת היא לשרש אותה אך לא רק אותה, כי אם גם נשים למדניות שהיא סבורה שהן משרתות את האג'נדה הרבנית-גברית יש למצוא תואנות איך לדחותן על הסף ואף לייצר פרשנות שלא נאמרה כדי להגחיך ולדחותן בצורה פופוליסטית.

5. הסיפא של דברי הכותבת מלמדים על ראשיתם ובעצם על מהותם, 'שמחת תורה, שהוא חג מזמין יצירה של מרחב ציבורי מקבל ופלורליסטי'. בדבריה ניתן לשמוע ניחוח של התרעמות על אלוקי ישראל שבחר לכפות על עם ישראל את תורתו ולא להתייעץ עימם, ובעיקר עם הנשים, טרם נתן להם חוקים ומשפטים שניתנו באלה ושבועה בכמה מפרשיותיה של תורה.

תפיסה זאת כפי הנראה, מקוממת את הכותבת לכדי ניסיון ליצור תורה אחרת גמישה ומאפשרת יותר, לא כזאת שמרוממת אותנו אל הרצון האלוקי ונשגבותו אך גם תובעות מאתנו התמסרות, אלא ככזו שמיישרת קו עם חולשתנו האנושיות ובעיקר עם הרצון העכשווי, תפארת הפוסט מודרנה בהדרה.

6. עם ישראל ימשיך לשמוח בתורת אלוקיו התמימה שיד זר שלא הצליחה ולא תצליח לגעת בה, תורה המסורה ונתונה לנו ממשה רבנו דרך אלפי דורות של מעתיקי השמועה בנאמנות ותמימות של אמת, וכמאמר ישעיה הנביא "כָּל כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח וְכָל לָשׁוֹן תָּקוּם אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט תַּרְשִׁיעִי זֹאת נַחֲלַת עַבְדֵי ה' וְצִדְקָתָם מֵאִתִּי נְאֻם ה'".

וכדברי המלבי"ם; "אם ירצה מי לנצחך במשפט תרשיעי אותו, בין מי שירצה להטותך מאמונתך בחרב וביד חזקה, בין מי שירצה להטותך ע"י ויכוחים וטענות לא יצלח. מועדים לשמחה.