היועץ אסטרטגי והתסריטאי, יובל דיין, מוכר כמי שמרבה לשתף את החוויות האישיות והמשפחתיות שלו בכשרון כתיבה ענק ונוגע ללב. היום הוא עשה זאת כששיתף באירוע הגיוס לצבא של בתו אדל, הילדה הרביעית שלו ושל הסופרת נעה ירון דיין, שמתגייסת לשירות קרבי.

דיין תיאר בתחילה את התחושות שלו וכתב: "הפוסט הזה מוקדש לכל הורים הגיבורים שלא מפסיקים לשלוח את הילדים שלהם לצה״ל, כאילו זה משהו נורמלי. מגיע לכולנו מזל טוב, אדל, הלביאה החמישית לבית דיין התחילה ברגל ימין טירונות קרבית, עברה גיבושים, לעסה סלעים ונשבעה אמונים בצרחות שהגיעו עד עולם האצילות".

דיין המשיך וכתב: "כפציפיסט ואב לארבעה חיילים וחיילות בתפקידים משמעותיים מאוד במערך הקרבי, טקסי השבעה לרוב משרים עליי אמביוולנטיות. ארבעה ילדים חיילים זה לא צחוק. נחמן, נתן, מרים ועכשיו גם אדל? זהו, נגמרו לי השעות בלילה שאפשר לא לישון אותן מרוב דאגה".

אחרי שתיאר את טקס סיום הטירונות, כתב דיין: "תם הטקס. חיבקנו את אדל ומסרנו לה שקית מלאה בצ׳יקלוטים. כבר היה מאוחר וחלמתי על בית, אבל מרים נזכרה שהיא צריכה לחזור לבסיס אז נסענו לתל נוף, וכנהוג, עצרנו בביל"ו להוריד את ההתרגשות עם קפה וסיגריה. תוך כדי שהתפעלנו מאדל ומהמסלול המטורף והמפרך שהיא עומדת לעבור, מרים פתאום שאלה בשיא התמימות".

לאחר מכן תיאר דיין שיה שניהל עם בתו, מרים: ""אבא תכלס, מה עשיתם שיצאו לכם כאלה ילדים מוצלחים? מה אתה עושה לי פרצוף? אולי לא שמת לב אבל בערך שמונים אחוז מהילדים שלך לוחמים קרביים מאוד, יחידות מובחרות, כולנו בשיא האקשן. וסתם מעניין אותי מה עשיתם אמא ואתה שיש לנו כזאת מוטיבציה גבוהה?".

דיין סיפר כי הוא פשוט שתק ולא ידע מה לענות: "נו מה? מה יכולתי לענות לה חוץ מחירטוטים שכידוע לא עובדים על מרים. אחר כך בדרך הביתה הבנתי שכמו כל ההורים, גם אני יודע לדקלם בעל פה את כל מה שלא עשיתי למענם. אנחנו הרי זוכרים בכאב לב את המקומות בחיים שלא שמנו לב, שלא היינו קשובים אליהם, שלא שמרנו על כבודם. אבל מה כן עשינו למענם? מי סופר? מי יודע? למי זה אכפת? אדרבא, אצלנו כשזה מגיע לילדים, אנחנו תמיד מרגישים במינוס. לא משנה כמה זמן נשקיע ונתן ונפנק ונאהב, רק יצאנו מהחדר שלהם וכבר החוב חונק לנו את הגרון".

דיין שיתף ברשמיו מעולם ההורות וכתב: "בלב מדבר ההורות הצחיח, סופות של חוסר וודאות הן דבר שבשגרה. אולי הורים לא אמורים להבין בחינוך. אולי הם אמורים לעשות את הדבר הזה שמאז ומתמיד הורים עשו בלי הרבה מחשבה, סתם לאהוב את הילדים שלהם בלי שום סיבה. זה הכל. אולי זאת מהות ההורות הכי מזוקקת. הרי את כל שאר הדברים שלקחנו על עצמנו כחובה הורית להעביר להם, הילדים שלנו יכולים ללמוד גם בלעדינו. אבל אהבה שאינה תלויה בדבר? אהבת אם? מאיפה הם יביאו? את זה רק אנחנו יכולים ללמד אותם. ובשביל זה לא צריך בגרות מלאה. אנחנו האחראים היחידים לגדל אצלם את האמונה שבוודאי ישנה בעולם. (בלעז מוטיבאציע)".

בסוף הפוסט כתב דיין: "זהו. אני באופן אישי מקפיד בכל בוקר להודות לאלוהים על הזכות שנפלה בחלקי להיות אבא, ומבקש ממנו שיחזיר את כל הילדים לביתם בריאים ושלמים, ושלא יהיו גיבורים גדולים".