שבע שנים עברו מאז נתן מאיר איבד את אשתו דפנה בפיגוע בפתח ביתם שבעתניאל, אך מבחינתו הכאב עדיין קיים. אתמול לאחר הפיגוע בהר חברון בו נרצחה בת שבע נגרי ז"ל, שיתף מאיר בתחושותיו.

"לפעמים הסיפור, הדעות, מה היה, ומי אשם -הם האויב הגדול מכולם. הראש עובד כמו קרוסלה, מגן בכל כוחו על שחסר, שנישבר, שלא ישוב, מוות וכאב. הכל כל כך בלתי נסבל, מהדהד לנו במקומות העמוקים ביותר.

יצאתי אחר הצהרים מהבית של אלי נגרי שאיבד את אשתו הבוקר. ראיתי את ביתו שאיבדה את אימה לעיניה. וראיתי אותי. כואב. חסר. זועק מבפנים שזה כל כך מוכר לי ואיך זה עדיין קיים??? אני נוסע באותם כבישים. כמו אז. מחסומים בכל מקום ורק אני נוסע. מדלג על ההרים במהירות כמו לפני 7 שנים. מביט לאחור לרגע לוודא שבן ה 5 לא יושב גם הוא כאן מאחור. כמו אז. הלב זועק אל הילדים.

זה בלתי נסבל. זה בלתי אפשרי. אבל זה כאן. תנו לעצמכם רגע לכאוב, לבכות יחד, כל השאר, באמת לא יעזור".

כזכור, גם ביתן של דפנה ז"ל ונתן, רננה מאיר, פרסמה אתמול פוסט נוקב וביקורתי על המצב הבטחוני במדינה: "בזמנים שבהם פה ושם יש פיגועים וזה דופק אצלך בבית, אתה מתפלל שאתה היחיד." פתחה מאיר את הפוסט, "אתה חי מעצם התקווה שהיית האחרון. שיעשה הכל כדי שלא יהיו עוד אנשים שיעברו את אותו דבר. ואז אתה מוכן לספוג. בזמנים שבהם הרוגי מלכות הפכו להפקר על ידי המלכות, שכל מוצאי שבת נפתח עם בשורת איוב וכל יום בלי פיגוע הוא נס".

היא מסבירה את הביקורת שלה "אל תכתבו שקיבלתם את הבשורה בהלם ובתדהמה.אל תזעקו שהראש לא מוכן לעכל, כי הוא מוכן וידע. אל תכתבו לנו שכוחות הביטחון יבואו חשבון עם כל מבקשי נפשנו. אל תצטטו לנו מפרשת השבוע פסוקים שחוטאים למציאות היום יומית שלנו."