דניאלה וקסלר היא אישה נשואה ואם לחמישה ילדים. כשתסתכלו עליה, לא תראו את החור שיש לה בלב. אלא שדניאלה התמודדה ומתמודדת במשך שנים לצד שכול, אבל מהסוג הפחות מדובר. היא לא אלמנה, לא אם או אחות שכולה, אך בשבילה, עזרא אשר הי"ד שנהרג בלבנון בשנת 1993, מי שהיה בן הזוג שלה –  יישאר איתה לעד. בראיון לסרוגים היא מספרת על החלל שנשאר, על החלומות שנגנזו והזיכרון החי כאילו לא עברו שלושים שנה | החברה שנשארה – פרויקט מיוחד.

עזרא היה בן בית בבית ילדותה של דניאלה, החבר הכי טוב של אחיה, שהפך עם השנים לבן זוגה. "אחרי שבועיים שלושה שיצאנו, אמרתי לו שזה לא נראה לי מתאים. הוא אמר לי: יודעת מה, שבוע הבא יש לי רגילה, ואני אוכיח לך שלא תרצי לעזוב אותי בחיים וכך היה. הוא עזב, ואני לא".

מה שבה את ליבך?

"הוא היה אהוב על כולם. כולם רצו להיות בסביבתו. כשהייתי איתו, הרגשתי בטוחה".

הכרת את המשפחה? 

"היינו שמונה חודשים יחד, ועד היום יש לי קשר עם ההורים שלו. מהפעם הראשונה שהייתי אצלם אז, הייתי בת בית. כשלאחרונה הייתה חתונה לבן שלי, הם כמובן היו וגם בעלי והילדים בקשר איתם, הם חלק מהמשפחה. הסיפור הזה על השולחן, והוא קיים כל הזמן גם היום, והשם שלו יכול לעלות ככה סתם, בשולחן שבת".

הייתם במקום שכבר דובר על חתונה, על אירוסין?

כן. כבר התחלנו לדבר בנינו כמובן שאנחנו רוצים להתחתן, זה היה שאלה של מתי. אני זוכרת שסביב פסח כזה היינו בבית אצלו והתחלנו לדבר על מתי, ואז אמרנו שהקיץ הקרוב זה לא רלוונטי להתחתן כי הוא עוד לא היה בקבע, ואני עוד שירתתי בצבא. ואז אמרנו טוב נתחתן בקיץ הבא, זה היה הכיוון. ההורים ידעו שזה רציני ושזה הולך לכיוון הזה, כן אמרנו שבפעם הבאה שהוא יוצא אנחנו נספר רשמית. אבל לא היה פעם הבאה. אבל כן דובר על זה שזה כן כבר לכיוון הזה. בהחלט. לי זה היה ברור, היה לנו ברור שאנחנו מתחתנים. לא מההתחלה, לקח לי זמן. הייתי צעירה, הייתי צעירה. הוא היה יותר בוגר בן 22. היה לנו ברור שזה יהיה בשנה שנתיים הקרובות שנתחתן."

"היום הארור"

(צילום: באדיבות המשפחה)

מה קורה ביום הזה?

"הסיפור קצת מתחיל שבוע קודם. הוא בלבנון, אז לא היו טלפונים היינו תלויים בקווים של הבסיס, של החמ"ל שהם ישבו בו. אני הייתי בגימלים בבית הייתי חולה, ודיברנו כמה שאפשר ופעם אחרונה שדיברנו היה ביום חמישי בלילה, הוא נהרג בלילה בן ראשון לשני. זה התחיל כשיחה הומוריסטית כזאתי כאשר מישהו אחר התקשר ואמר ש'הוא ראה אותי איפשהו והוא רוצה להתחיל איתי', ואז אני ישר אמרתי לו 'טוב טוב אני שומעת את הקולות מסביב, תביא לי את עזרא'. הוא סיפר לי שיש להם איזה מארב, תרגיל/ פעילות שהם יוצאים. הוא היה מאוד לא מרוצה, הוא דיבר על זה שמקצצים לו את הכנפיים, הוא לא היה מרוצה ממה שהיה צריך להיות, זה לא היה בדיוק מה שהוא חשב שצריך לעשות והוא אמר נדבר על זה כשאני אגיע, ואמרתי טוב סבבה. זה מה שאני זוכרת מהשיחת טלפון הזאת."

"יום שישי עוד הייתי בבית, כמובן היינו בתקופה של מכתבים לא וואטספים וכאלה, והגיע מכתב לבית של ההורים שלי, מכתב אחד רגיל שקראתי, התכתבנו קבוע, ובתוך המכתב היה עוד מכתב מקופל, והיה כתוב עליו "לא לפתוח עד שאני מגיע". וזהו. ובאמת לא פתחתי רק סיפרתי לאמא שלי. אז אמא שלי ניסתה כזה סתם להקניט אותי ואמרה הוא בטח עוזב אותך, אמרתי לה אמא אל תדאגי הוא לא עוזב אותי, אנחנו מתחתנים. הראתי לה את הקצה של המכתב למטה, אוהב אותך תמיד עזרא. וזהו, שמתי את המכתב בתיק. ביום ראשון לדעתי עוד הייתי בגימלים כי ביום שני נסעתי להתנסות בקליניקה בטיפת חלב באזור."

"התעוררתי באותו לילה סביב השעה שהוא נהרג"

"אני קודם כל התעוררתי באותו לילה סביב השעה שהוא נהרג באמת. כמובן לא ידעתי למה אני מתעוררת" היא עלתה על האוטובוס והגיעה לטיפת חלב. שם היא התחילה את הבוקר כשלפתע הגיעה טלפון, "אבא שלי בקו אומר לי "היי מה נשמע? בסדר. שמעת מעזרא היום? לא לא שמעתי. למה משהו מיוחד?. לא לא סתם סתם וזה, טוב ביי נדבר." אני כבר הריח לי משהו לא טוב, ואני רציתי להתקשר להורים של עזרא."

התברר שהמקום קיבל הודעה קודם לא לתת לה להשתמש בטלפונים ולכבות רדיו, הם כבר ידעו. "הם אמרו לי לא עכשיו לא אנחנו צריכים שתעשי משהו, לא עכשיו לא עכשיו. אמרתי להם לא לא לא עכשיו אני צריכה לעשות טלפון. אז אמרו לי לא, אז אמרתי להם 'תקשיבו החבר שלי נהרג, אף אחד לא אמר לי, אני לא עושה כלום עד שאתם לא נותנים לי את הטלפון להתקשר'. באמת עשיתי שביתה איטלקית, התיישבתי על כיסא ולא זזתי. כל מה שאני זוכרת זה את הרגלים של המפקדת שלי נכנסת לחדר ואני שואלת אותה איך הוא נהרג."

"מלהיות נסיכה את יורדת לבור הכי שחור"

"משם לקחו אותי לבית ספר לאחיות, ההורים שלי הגיעו לשם, ואז ישבנו לקרוא את המכתב. אמרתי להורים שלי 'וואי יש לי את המכתב שעזרא כתב'." שם יחד עם ההורים שלה הם קראנו את המכתב וזו הייתה "צוואה לכל דבר. אם יקרה לי משהו אני לא דואג לי, אני דואג לחיילים שלי, אני דואג להורים שלי, אני דואג לך." במכתב הוא כתב לה גם על האהבה החדשה שהוא רוצה שהיא תמצא,  "אני רוצה שתמצאי אהבה חדשה ותמשיכי את החיים שלך, אני רוצה שתשמרי על ההורים שלי, תשמרי איתם על קשר ותוודאי שהאחים שלי ממשיכים ללכת לשרת את המדינה."

"משם הלכנו לבית של סבא וסבתא, איפה שישבו כולם. זה היה מאוד קשה. הראתי להם את המכתב, ואז לוקח כמה שעות עד שיש את הלוויה. זהו, זה היום הארור הזה, היום הזה, מלהיות נסיכה את יורדת לבור הכי שחור שאת יכולה, לא מאמינה שאי פעם תוכלי לצאת ממנו."

"היום שאני מסתכלת על הילדים שלי, זה כבר הבת השלישית שלי כשאני הייתי אז, אני אומרת אני לא מבינה איך התמודדתי עם זה, כאלה ילדות. אני מסתכלת על התמונות שלו עכשיו ואני אומרת ילד, מה זה, הבן שלי כבר יותר גדול ממה שהוא היה כשהוא נהרג."

"מה את עדיין זוכרת אותו?"

נתקלת ביחס לא ראוי בגלל שאת חברה ולא בעלת קרבת דם או נשואה?

קודם כל, נתקלנו בזה בהתחלה ביום הראשון כבר, אמא של עזרא ביקשה שישלחו לי את קצין העיר להודיע לי ולא הסכימו כי אני רק חברה ולא מגיע לי לקבל הודעה רשמית ומסודרת. היום זה קצת השתנה אבל לא בכול מקום, תלוי אם היא חיילת משרתת או לא. ברמה העקרונית לא מגיע לה את ימי השבעה, לחיילת, אני קיבלתי גם כי המקום שבו הייתי הסכימו לשחרר אותי, היה לי מזל. אבל זה לא משהו שמגיע.

גם היום?

היום, הצליחו להגיע לכך שכל חברה תקבל הודעה רשמית. את יום הזיכרון ואת יום האזכרה האישי שלו, יש למשפחות יום מיוחדת בנוסף לימי חופשה. אנחנו לא מקבלים, וזה יום קבוע שאני לוקחת יום חופש כבר 30 שנה. אני יכולה להגיד לך שמלפני כמה שנים אולי 4-5 שנים, משו כזה, דווקא יצא שבמשרדים ממשלתיים כן מכירים ביום הזה לחברות, והן מקבלות את זה כיום חופש נוסף, ואני הגשתי בקשה במקום העבודה שלי עם האישור שבמשרדים ממשלתיים זה מתקבל והאם אני אוכל גם, והם שלחו לי צילום של הנוהל שרק בני משפחה מדרגה ראשונה. זו התשובה שקיבלתי. אז אתה נתקל בזה בדברים הבירוקרטיים האלה, כשאני הייתי גם לא היה."

"אני שילמתי בטיפולים הרגשיים, שילמתי מכספי האישי. היום יש את עמותת חברות שברוך ה' מטפלת ותומכת ועוטפת את החברות בצורה מדהימה. זה כבר שדרוג ושיפור. אבל בזמני זה לא היה. אבל אני יכולה להגיד לך שעמותת חברות אז בעלי לפני כ5-6 שנים כשאני הרגשתי שאני לקראת הגיוס של הבן שלי שאני בנפילה, העמותה מאוד עזרה לי ומאוד תמכה בי וקיבלתי גם טיפול רגשי כדי לעבור את התקופה הזו.

זה לא משהו במימון המדינה?

"יש תקציבים מסוימים, לא הכל. הרבה מזה תרומות. יש תקציב מסוים שמשרד הביטחון נותן. אבל הרבה גם מתרומות."

"יש אנשים שלפעמים אומרים לך כמו 'מה את עדיין זוכרת אותו, זה עדיין כזה נוכח בך?' זה הזיה בעיני, אתה לא שוכח מישהו שמת. ויש אנשים שיותר מבינים, אז זה תלוי איפה אתה נמצא. אבל כן. את שומעת את ההערות האלו, 'טוב בסדר אז חברה', לא היית נשואה לו. ולפעמים דווקא בגלל שלא הייתי נשואה לו זה הקושי העוד יותר גדול, לא מימשנו את האהבה שלנו, לא הספקנו לחיות, לא הספקנו להנות ביחד. אז לפעמים זה דווקא יותר קשה, במיוחד אני חושבת כזוג דתי זה עוד יותר קשה. גם לא גרנו ביחד. זה משהו אחר. יש ממש פספוס של המימוש של האהבה שלנו. יש פערים שבגלל שזה 'רק' חברה"

היה לך צער שלא התחתנת איתו לפני?

"ברור. שלא התחתנתי, שאני לא אלד ממנו. ברור. עד היום אני עוד חושבת את זה. שגם אם הוא היה מת לפחות אם הייתי מספיקה להתחתן איתו, להיות איתו קצת. אני מאוד מרגישה שזה פספוס. אפילו ברמה שאני מרגישה שזה פספוס שלא הודענו על אירוסין קודם, כי גם אז מתייחסים אליך אחרת. הרבה שנים הסתובבתי עם התחושה הזאתי שבגלל שאנחנו דתיים ובגלל שלא היה טלפונים, והיינו רק בעיקר סופי שבוע ביחד, אין לנו תמונות ביחד."

יש תמונה אחת של שניהם והיא מסבירה איך זה קרה "לפני כמה שנים בודדות, עשיתי הלבשה של שתי תמונות מאותו טיול, כי הצטלמנו, הוא צילם אותי, אני אותו, ובסופי שבוע לא הצטלמנו, כי אנחנו דתיים. אני אומרת אם היינו מתארסים לפחות היה תמונה מהאירוסין, היה משהו. אין תמונות, והרבה שנים הסתובבתי עם תחושה ש'אני, הנר זיכרון של החברות שלנו'. וזה היה מאוד קשה נפשית, רגשית, ממש פגע בי בלהתקדם. ואז חזרתי באמת לטיפול אצל מישהי, מדהימה, וממש בנינו מין אלבום כזה, היא עבדה איתי במשך כמה חודשים וכל ביקור הייתי צריכה לכתוב עוד משו ועשינו מין אלבום שזה הזיכרון, שאני לא צריכה להיות הזיכרון, יש אלבום זיכרון. ושם יש חלק ממכתבים ודברים, אבל כאילו ניסיתי להפריד ביני לבין להיות הגלעד הזה. ברור שאני מרגישה פספוס על זה שלא התחתנתי איתו קודם."

איך סיפרת עליו לילדייך?

"במשך שנים הם לא ידעו. הם ידעו על עזרא, אבל לא על הקשר האישי ביננו, אלא כחבר של המשפחה שנהרג." כשהילדים היו קטנים הם חששו מאיך שהם יקבלו את זה, החששות התאמתו. "כשהבן שלי היה בכיתה ו', הוא כבר ידע שעזרא היה בן הזוג שלי ובכה המון. הוא התקשר לאמא שלי לשאול אותה על הקשר ועל עזרא ושאל אותי פעם: 'את אוהבת את אבא?' היה להם קשה עם המחשבה שאבא בעדיפות שנייה. היום, אנחנו כבר יכולים לצחוק על זה".

"בעלי ידע להכיל את זה ב"ה. בעלי מהמם"

איך הכרת את בעלך?

"את בעלי הכרתי שלוש שנים אחרי שעזרא נהרג, אחרי שיצאתי כבר עם כמה בחורים אחרים וכל פעם הייתי חוזרת בוכה הביתה. כשיצאתי עם בעלי הייתי כבר תוך כדי טיפול, ומיד באותו לילה ידעתי שנתחתן. תוך פחות מחודשיים התארסנו"

אך הקשיים שליוו אותה לאחר האסון פגשו אותה גם כאן "בערב בו הודענו על האירוסין, הודעתי גם על הביטול, ואמרתי שלא, אני לא מתארסת ולא מתחתנת עם אף אחד. לאורך השנים היו תקופות של משברים, זה לא משהו שחולף. אתה לומד לחיות עם האבל, לא בצילו אלא לידו. כמובן, יש טריגרים במהלך החיים שמקפיצים את זה, כמו בגיוס של הבן הגדול שלי שהיה לי קשה מאוד." אך היא מסבירה שלאורך הדרך מי שליווה אותה ותמך הוא בעלה "בעלי ידע להכיל את זה ב"ה. בעלי מהמם. הוא ידע מראש למה הוא נכנס".

מהכיוון שלו, היו לו תהיות ושאלות על הקשר איתו, עד כמה זה משפיע עליו שהיה לך קשר קודם?

"לא דיברנו על זה יותר מידי, כאילו את יודעת בקטנה, אני מניחה שהיו תקופות שהוא שאל את עצמו אבל תמיד אנחנו צוחקים אני אומרת לו 'תקשיב אתה החברה הראשונה שלך עדיין בחיים אתה תמיד יכול לחזור אליה, אני החבר שלי לא נמצא. אין לך מתחרה, זה לא שיש במי להתחרות, זה לא מתחרה אמיתי."'

לחוסר התחרות יש גם צד שני, היא מסבירה "יש בזה גם קשיים, כי הוא מתחרה במישהו שהוא אליל כזה, את יודעת. הכי טוב שיש. תמיד אני אומרת לו תראה אף פעם לא הייתי צריכה לריב איתו על חינוך הילדים, לא על מי ייקח את הזבל ולא על למה לא שטפו כלים. זה חברות הכי כיפית והכי מהממת של גיל 20. איתך אני מנהלת חיים, איתך יש לי ילדים, איתך זה משהו אחר."

"זה האמיתי של החיים. הפוך ממה שהיה לי אז. אז אני מניחה אם הוא שאל את עצמו, לא בשנים האחרונות זה בטוח. זה 30 שנה מאז שעזרא נהרג, השנה זה יהיה 30 שנה. אני כבר נשואה 27 שנים עוד מעט. ביוני. החיים האמיתיים חזקים יותר, קיימים יותר, בהתחלה היו יותר שאלות, יותר קשיים יותר דברים."

(צילום: באדיבות המשפחה)

שאלות שלך מול עצמך?

"זה הרבה פעמים היו יש לי שאלות כאלה. בתחילת הנישואים בעיקר, גם בגלל שעד שאני הבנתי שאני במקום אחר, ושכאילו זהו. זה האהבה שלי, ובעלי מהמם ומקסים. אבל בכל זאת היה את האהבה הזאת שלא מומשה. הייתי רבה איתו אז הייתי חושבת אם עזרא היה פה אם היינו רבים על אותו הדבר. עם הילדים לפעמים היו דברים שהייתי תוהה "וואי, מעניין אם הילדים נגיד סתם אם יש גנטיקה דפוקה של עיניים בצד של בעלי, אז אמרתי מעניין מה הם היו מקבלים אם הייתי עם עזרא, איזה גנטיקה שמה הייתי מקבלת." אבל בעיקר אם היינו רבים אז הייתי כן שואלת את עצמי מעניין אם ככה הייתי רבה עם עזרא כשהוא היה. ברור שכן."

היה לך תהיה האם אני באמת אוהבת אותו, איך אפשר לאהוב שוב?

"היה לי, כן ברור. היה לי מלא כאלה בהתחלה. קודם כל עד שבאמת התחלתי לצאת היה לי מלא שאלות כאלה, לא הבנתי איך אפשר לאהוב שוב. וגם תוך כדי כשיש קשיים כאלה אז הייתי אומרת לעצמי טוב אולי זה לא באמת האהבה של החיים שלי."

"אבל תראי, כל מיני זוגות של אנשים שהתאלמנו, כל מיני אסונות וזה, אנשים מתחתנים שוב, אוהבים שוב. לכל אהבה יש את היתרונות והחסרונות שלה, ואת המערכת זוגיות שלה. אתה לומד להעריך את הבן זוג שלך, עם השנים. אני מרגישה שאת בעלי אני אוהבת יותר ויותר מיום ליום, משנה לשנה. אתה לומד להעריך יותר, לאהוב יותר. כמובן שכשיש בסיס בריא וטוב. ולכן המקום של עזרא הוא עדיין אצלי, הוא עדיין קיים, אבל לא באותה עוצמה."

מאשר פעם?

"כן. פעם הייתי היה לי מאוד קשה. פעם אם הייתי מדברת, הייתי בוכה. היום כבר לא. מצד שני אני כן מדברת עליו, מתחולל לי משהו בגוף כשאני מדברת עליו. אני מרגישה את זה, הדופק.. את מרגישה בדברים טובים או נגיד סתם לא יודעת מה, הבן שלי כשהוא יצא עם אשתו, הוא היה בצבא עדיין אז כן הוא שאל 'אבל אמא ואיך הסתדרתם ואיך?'. הוא כן משהו שמדברים עליו."

הומור שחור

"בין החברות אנחנו צוחקות "אנשים שואלים אותך השתקמת?" לא אני גם לא אשתקם אני לומדת לחיות עם זה. מה זה "השתקמת?" את לומדת לכאוב את הכאב ואת לומדת שהחיים חזקים והחיים מהממים ואני באמת אומרת שהקב"ה בירך אותי פעמיים גם שהפגיש אותי עם עזרא וגם שהפגיש אותי עם בעלי. לא שאני מודה על מה שעברתי אבל אני כן אומרת מצד אחד הוא לקח לי את עזרא ומצד שני הוא הביא לי את בעלי שהוא איש מדהים. זה לא במקום, זה בנוסף."

לפעמים יש ביקורת יש אנשים שאמרו לי די כבר את חיה את עושה את זה יותר גרוע ממה שזה צריך להמשיך. היה מישהו אחד מאוד קרוב שאמר משפט כזה ואז אמרתי לו אחרי בכי ומריבה אני מאוד מקווה שלא תצטרך להבין מה אני מרגישה."

מישהי שעברה דבר כזה גם בשכול אזרחי מה הדבר שהיית רוצה להגיד לה?

א. שתאפשר לעצמה לכאוב וזה תהליך זה לא בבת אחת ממשיכים ולא בבת אחת לומדים לחיות ליד הסרט הזה שתאפשר לעצמה את הכאב ושתעזר באנשים נשואים וכשזה קורה זה לא המקום להגיד למישהי 'יבוא יום ותמשיכי' זה לא. אנשים צריכים לעבור את התהליך אני חושבת שזה להבין שהבן זוג תמיד יהיה חלק ממנה היא לא צריכה לחשוש שהיא אי פעם תשכח אותו ושהיא תמשיך הלאה הוא תמיד ימשיך איתה. צריך להבין שלא שוכחים.

מה את חושבת שהתגובה הנכונה איך להגיב לסיפור דומה?

"אני חושבת שרק להקשיב ולהיות נוכח ולא לתת ביקורת אבל זה נכון לכל סיטואציה בחיים אל תשפטו פשוט תקשיבו. צריך להקשיב. לתת מקום לכאב של אחרים."