מלכי גונן גינסברג הייתה בשירות לאומי במעלה גלבוע כשהכירה את ארז אשכנזי מקיבוץ רשפים. השניים יצאו בצורה אינטנסיבית במשך שלוש שנים ודיברו על חתונה, עד שבוקר אחד בשנת 2003 הוא הפסיק לענות לה לטלפון.

מבחינתה של מלכי זה היה עוד יום שישי שגרתי לגמרי. שבוע לפני ארז חגג את יום הולדתו ה-21, והשניים תכננו לנסוע לחגוג. ארז, ששירת באותו הזמן כלוחם בשייטת 13, עדכן אותה בחמישי שלפני שהוא יוצא לפעילות מבצעית וחוזר.

מלכי מספרת שכל פעם שיצא לפעילות היה מרים אליה טלפון ברגע שהוא חוזר "היה לנו איזה מין הסכם כזה בינינו, והייתי מאוד רגועה. היה לי ברור שאני הולכת לישון, מגיע הבוקר, הוא מתקשר אליי, ואנחנו נוסעים".

באותו שישי בבוקר נסעה מלכי לעבודה כמו בכל יום, וכאשר ניסתה להשיג את ארז בטלפון מספר פעמים, הוא לא ענה. בפעם החמישית מישהו ניתק את השיחה וכבר לא היה צלצול. "פתאום התחיל לחלחל שאולי קרה משהו" היא נזכרת.

אחרי שיחת טלפון עם אימה שניסתה להרגיע אותה, הטלפון שלה מצלצל ובצד השני של הקו נמצא שאולי, בעלה של אמא של ארז. "הוא התקשר אליי ואמר לי 'איפה את נמצאת?' אמרתי לו 'אני בעבודה', הוא אמר לי אני 'בא לקחת אותך' ואמרתי לו 'למה מה קרה?' אז הוא אמר לי 'אני בא לקחת אותך תחכי איפה שאת נמצאת, פשוט תחכי'. כבר באותו רגע הבנתי שמשהו קורה".

מה קורה מבחינתך?

"הייתי בסערה מטורפת. הייתי אז לבד, זאת אומרת פיזית לא היו סביבי אנשים, והרגשתי שאני ממש קורסת. תוך כמה דקות הוא כבר היה אצלי וזו נסיעה של חמש דקות מאיפה שעבדתי לבית של אמא של ארז. ואני זוכרת שכל הנסיעה אני יושבת לידו ואני אומרת לו תגיד לי מה קרה, והוא פשוט שותק. הוא לא אומר מילה.

נסיעה שהרגישה לי כמו נצח. אני זוכרת אותה עד היום, 20 שנים עברו ואני פשוט זוכרת את הנסיעה הזאת כאילו היא הייתה אתמול. הגענו לבית של אמא שלו ושם כבר הבנתי, ראיתי את האמבולנס עומד מחוץ לבית. אני זוכרת שרצתי בטירוף לתוך הבית, ופגשתי בחוץ את אחותו, ראיתי אותה יושבת ובוכה וגם צעקתי לה מה קרה והיא רק הסתכלה עליי ככה עם העיניים ולא ענתה לי.

המשכתי לתוך הבית, נכנסתי וראיתי את אמא שלו. וזהו ופשוט התמוטטתי שם לידה. התקשרתי באותו רגע להורים שלי ואמרתי להם שארז נהרג. גם זו שיחה שעד היום אני לא אשכח אותה בחיים. אני זוכרת שאבא שלי ענה לי ואמרתי לו אבא ארז נהרג, והם פשוט באותו רגע.

זה מדהים כמה עברו כל כך הרבה שנים ועדיין זה יום שהוא צרוב לי כל כך חזק בזיכרון. אני ממש רואה את זה, שומעת את הקולות רואה את האנשים, אני גם זוכרת שהייתי מאוד בפוקוס, ככה הבנתי מה קורה סביבי".

(צילום: באדיבות המשפחה)

איך היית יודעת על זה, אם נגיד לא היית בקשר עם ההורים שלו?

"אני חושבת כל הזמן שהמזל הגדול שלי זה שלארז יש הורים כאלה מדהימים, והם פשוט ראו אותי לגמרי כחלק מאוד גדול ומשמעותי בחיים שלו. היה ברור מהתחלה שאין מצב שאני שומעת על זה ממישהו אחר, היה להם ברור שהם אלה שצריכים להודיע לי.

אני חושבת כל הזמן על אימא שלו, איך באותו רגע שהיא חווה את השבר הכי גדול בחיים שלה היא עוד מסוגלת להגיד לבן הזוג שלה תיסע למלכי ותספר לה, תביא אותה לפה. איך היא בכלל חשבה על זה? אני חושבת שזו גדלות נפש מטורפת. אני מודה על זה עד היום שככה הודיעו לי ולא שמעתי על זה ממקום אחר".

המעמד הזה של החברה, שהוא לא פה ולא שם. היו לך סיטואציות שאנשים לא קלטו את המעמד הזה?

"אני חושבת שזה מעמד מאוד לא פשוט, כי אני מבחינתי באותו יום החיים שלי נעצרו, השתנו לי החיים באמת לנצח. איבדתי את האהבה הכי גדולה שהייתה לי בחיים, את הבן אדם שהיה הכי קרוב אליי. יש משהו מאוד מאוד קשה בלראות בן אדם שקשה לו, ואני חושבת שהסביבה נורא רוצה לראות אותך בסדר, אז היו המון תגובות כמו 'את עוד צעירה', 'את תתחתני', 'את תמצאי מישהו', 'את תהי בסדר', 'כל החיים עוד לפנייך'.

אנשים לא באמת מבינים שבאותו רגע החיים שלי פשוט נעצרו, כי אני אז מבחינתי לא היה את 'אני עוד התחתן', 'אני אמשיך את החיים'. לא. אני החיים שלי הפסיקו באותו רגע. וזה רגעים מאוד לא פשוטים.

אני חושבת שאצלי הסביבה הקרובה שלי בגלל שהם הכירו את ארז, הכירו את הקשר שלנו וידעו כמה קשר הזה רציני אז אני דווקא חוויתי את זה כזה שהם מאוד חזקו אותי כל הזמן ומאוד תמכו בי, הם היו איתי מאוד מאוד בתוך הכאב שלי.

אבל כן, מהסביבה הרחבה יותר, אנשים מצפים שכשהשבעה מסתיימת אז אני אקום לעבודה ואני אמשיך את חיים שלי. ואני אקום שבוע אחרי ואני אצא לבלות עם חברות כי אני בת עשרים ואחת, ולמה לא? וקומי, ותתאפרי ותתלבשי יפה, ואני פשוט הרגשתי שאני לא מסוגלת. לא יכולתי לחייך, לא יכולתי לאכול. אני פשוט הייתי שבר כלי.

אני זוכרת ימים שאימא שלי הייתה מתחננת אליי שאני אקום מהמיטה, ואיך אפשר כשאיבדתי את אהבת חיי? איך ממשיכים מפה? וזה מאוד לא פשוט כי באמת כשאין טבעת, אז אני חושבת שיש ציפייה אחרת, כי אני צעירה ואני אמשיך בחיים שלי.

זה כמו עוד פרידה אבל זה לא. זה משהו מאוד טוב שנגמר ברגע, בלי שום הכנה מוקדמת. ולכי תוכיחי עכשיו שהיו לכם חיים משותפים, שתכננם חלומות ביחד, שתכננתם חיים ביחד".

נעשה הכל כדי להנציח את ארז

כיום היא נשואה לאלי, החבר הכי טוב של ארז מהשייטת. "הכרנו עוד לפני שהוא נהרג, היינו חבורה כזאת, והתחברנו" היא מספרת על תחילת ההיכרות עם אלי, שהיה שם לצידה גם לאחר מותו של ארז. "בחודשים הראשונים הוא ממש הרים אותי, הוא לקח על עצמו לראות שאני בסדר, שאני חוזרת לחיות" מספרת מלכי על הימים שאחרי "כל בוקר הוא היה מתקשר אלי במשך חודשים לראות שקמתי, שהלכתי לעבוד."

אחרי שנה וקצת התפתח הקשר של השניים לקשר רציני שהגיע לחתונה בשנת 2007, ארבע שנים לאחר מותו של ארז. כיום, הם מגדלים ביחד ארבעה ילדים. "האמת שאחת מהן גם נולדה ממש ביום הזיכרון לפני שמונה שנים". בזמן שהוריה היו באזכרה של ארז עם שני הילדים הגדולים, נסעה מלכי ללדת את בתה השלישית, רזי, שנקראה על שמו של ארז.

"אנחנו מאוד חיים אותו כל השנים, גם אצלנו בבית. הילדים מאוד מכירים אותו, מכירים את הסיפור, המשפחה, הם ממש חלק מאתנו. אמא שלו היא כמו סבתא בשביל הילדים שלי, אנחנו נמצאים שם המון. הם שזורים בתוך החיים שלנו".

בעלך היה חלק מהסיפור. הוא מסתדר עם זה שארז חלק מהבית, ושזה מדובר?

"מאוד. זה משהו שדיברנו עליו ממש מההתחלה, מתחילת הקשר שלנו. אני חושבת שזה גם באמת בגלל שהוא הכיר את ארז כל כך טוב, והכיר את המשפחה, אז לשנינו היה מאוד ברור שהמשפחה של ארז הם חלק מאתנו, שאנחנו מבחינתנו נעשה את הכל כדי לזכור ולהנציח את ארז.

זה משהו שממש היה לנו חשוב לשמור כל השנים, אם זה מגיל 0 לספר לילדים את הסיפור, ולספר על ארז, ולקחת אותם לאזכרות. זה חלק מהחיים שלנו ומבחינתו זה היה משהו שהוא מאוד ברור".

איך הילדים מגיבים לעובדה הזאת שבעצם היה לך בעבר מישהו, ושזה לא אבא שלהם?

"כולם מאוד נולדו לתוך זה ומכירים את הסיפור. מצד אחד זה מאוד ברור להם שהוא חלק מאתנו, ויחד עם זה רק בשנים האחרונות הגדולים התחילו לשאול שאלות, קצת יותר משמעותיות ורציניות. לגבי מה אם הייתי מתחתנת עם ארז. מבחינתי אני עונה שאין מה אם, זה המצב. והיום אנחנו נשואים באושר ואיזה כיף שארז גרם לנו בעצם להיפגש, ולהביא אותם".

(צילום: באדיבות המשפחה)

ואיך ההורים של ארז הגיבו לנישואים שלך עם אלי?

"ההורים שלו הגיבו בצורה מדהימה. אני כל הזמן אומרת את זה, זכיתי במשפחה מיוחדת. הם הגיבו בצורה מדהימה הם מאוד שמחו בשבילנו. אז הבנתי את זה אבל היום אני מבינה יותר כמה קשה לצאת מהמקום הכואב והאבל.

אני חושבת שגם מבחינת ההורים שלו התנפצו להם חלומות של חתונה ושל ילדים, וזה לבוא מהמקום הכואב כל כך ולהגיד אנחנו שמחים בשבילכם ואיזה יופי שמצאתם אחד את השני, ואתם ממשיכים בחיים כי חשוב שתמשיכו בחיים, אנחנו רוצים שתמשיכו בחיים. הם ממש אמרו לנו את זה. זה לא מובן מאליו".

זה קשה כי כל שלב כזה מראה כמה ילד שלהם לא התקדם

בדיוק. כמה הוא לא התחתן וכמה לא יהיו לו ילדים. אני חושבת שהבנה הזו של זה מה יש, אנחנו בחרנו את זה? לא. אנחנו לא בחרנו את זה, ההורים שלו לא בחרו את זה. אלה החיים, צריך להמשיך הלאה ונמשיך בצורה הכי טובה שאפשר".

אלמנות בלי טבעת

בפרויקט "חברה שנשארה" משתתפות עוד שלוש בחורות, שכל אחת עברה התמודדויות דומות אבל גם שונות. מלכי מדברת בשם עצמה כשהיא אומרת שלכולם יש חלק מאוד גדול במסע שלהן להתמודד עם האובדן. "בעמותה 'הותיר אחריו חברה' יש חבורה של נשים מופלאות שפשוט הרימו אותי על הרגליים, אני לא בטוחה שאני הייתי מצליחה לשרוד".

מלכי מספרת שכבר בשבעה הן יצרו איתה קשר למרות שלא הייתה מסוגלת ופנויה רגשית לשמוע על כך." הן התעקשו ובאמת פשוט הצילו אותי. ממש ככה. בדיוק כמו שזה נשמע. ולראות גם שאני לא לבד, שיש עוד בנות בדיוק בגיל שלי בסטטוס שלי שמתמודדות עם אותו שיט שלי, וחוות את הכל ביחד, עוברות ככה את כל השלבי האבל ביחד.

היא טוענת שחשוב להעלות את נושא החברה השכולה על סדר היום ואומרת ש: "לצערי במדינה הקטנה שלנו יש לא מעט סיפורים כאלה, ויש לא מעט בנות כמוני שחוו אבל מסוג כזה" ומקווה שהחברה תלמד להכיר אותן ולראות אותן כאלמנות, רק בלי טבעת.

"לפני כמה ימים ככה יצא לי להסתכל יש איזשהו ספר שהכנו על ארז, ויש שם את הכתבה שהייתה אז בעיתון כשהוא נהרג. כתוב בסוף 'השאיר אחריו אבא אימא ושלושה אחים' ואת השמות. ואני לא מוזכרת, שאני הייתי העולם שלו והוא היה העולם שלי".

אפשר להשתקם מזה?

"אני לא חושבת שזה משהו שמשתקמים ממנו אי פעם, זה משהו שהוא מלווה כל השנים, בכל רגע. עם השנים לומדים לחיות עם זה, לומדים לחיות עם זה, מעבדים את הטירוף הזה, וזה באמת ללמוד לחיות לצד האבל ולא בצילו.

אני חווה את זה במין גלים כאלה כל השנים. גם היום, 20 שנים אחרי כשאני נשואה באושר ויש לי בעל וילדים מדהימים, עד היום אני סוחבת איתי המון פצעים שאני מטפלת בהם".