הלחימה באודסה: החזית הדרומית של המלחמה התמקדה באודסה, המשמשת כעיר הנמל המרכזית של אוקראינה. אחת המתקפות הקטלניות הראשונות של המלחמה התרחשה בפרברי אודסה שעות ספורות אחרי תחילת הפלישה הרוסית, כש-22 חיילים נהרגו בהפצצה של מחסני תבואה ומפעלים בעיר.

מתקפה נוספת שעלתה לכותרות התרחשה ב"אי הנחשים" שבחופי אודסה, שנכבשה על ידי הכוחות הרוסים אחרי ש-82 חיילים נהרגו כשסירבו להיכנע.

בחודש מרץ, אחרי כישלון המתקפה על קייב, הכוחות הרוסים עברו להתמקד באודסה – וספינות מלחמה רבות החלו לתקוף את הנמל בעיר. הצבא הרוסי פעל כדי לבודד את אודסה משאר המדינה, כשפעל להרוס את הגשרים החוצים את נהר הדניסטר ואת שדה התעופה של העיר.

למרות שהנמל לא נכבש על ידי הרוסים כפי שקרה במריופול השכנה, רוסיה פעלה נחרצות למנוע מאוקראינה לייבא או לייצא תבואה דרך נמל אודסה – דבר שתרם גם למחסורי המזון העולמיים ובחלקו גם לגל עליית המחירים ברחבי העולם.

עד לפני שנה, יורי היה סטודנט מאושר שהגיע מישראל לאודסה עבור לימודי הרפואה באוניברסיטה בעיר. בבוקר ה-24 בפברואר לפני שנה בדיוק, חייו, כמו חייהם של מיליונים, התהפכו.  "אודסה היא עיר שמתאהבים בה", הוא מספר ומתגעגע. "יש בה אווירה אחרת ומשהו שונה ומיוחד – ההומור הידוע של האודסאים, הצבעוניות. נהניתי מכל רגע בה".

יורי לייבזון וחבריו, סטודנטים לרפואה באודסה

יום בהיר אחד – המלחמה פורצת, איך זה נראה?

"הייתי בחופשת סמסטר בישראל וחזרתי לאודסה למרות כל האזהרות. עד הרגע שפרצה המלחמה חשבתי כמו רבים אחרים שאלו סתם דיבורים. המלחמה הייתה הלם גדול מאוד. חזרתי, כי פשוט לא האמנתי שמשהו באמת יקרה".

"המלחמה פרצה בחמש בבוקר כשהתחילה פלישה של רוסים לכיוון קייב וחרקוב, ובין היתר הפציצו גם את אודסה. כשהתעוררתי בשש בבוקר- ראיתי שמשהו לא תקין. אודסה היא עיר שלא קמה מוקדם עם קצב משלה ולרוב בשעה הזו הרחובות ריקים, אבל הרחובות היו פקוקים, עם תורי ענק בבתי המרקחת ובסופרים".

"ראיתי המון שיחות שלא נענו, וגיליתי שנחת טיל קילומטר מהבית שלי. ואז, הבנתי שהמלחמה התחילה".

לאן בורחים?

"התאספנו כמה סטודנטים והתחלנו לתכנן לאן לצאת. היה בלגן גדול והמון מידע סותר. חשבנו לנסוע לכיוון פולין ולחכות שהעניינים ירגעו ולחזור, וגם על מולדובה עד ששמענו על הפקקים הענקיים בדרך למעבר הגבול. בסוף, החלטנו על רומניה ויצאנו לכיוון הגבול. הדרך הייתה קשה וארוכה, טילים נופלים מסביב, ותחנות הדלק ריקות".

כשעזבתם, חשבתם שתחזרו בקרוב?

"הייתה תקווה שזה משהו קצר ושהעניינים ירגעו מהר", הוא משיב, עוד מעכל את מציאות החיים החדשה אליה נקלע. "גם כשהגענו לארץ היינו בהלם, ולקח לנו זמן לעכל שפרצה מלחמה, בטח כשהתחלנו לשמוע על הזוועות שקורות באזור קייב. ניסינו לעזור במה שיכלנו מרחוק- חלק בחילוץ, חלק באיסוף תרומות לפליטים, כל אחד נתן מה שהוא יכל".

מה חיכה לך בארץ?

"אף אחד לא תכנן שאגיע, וחזרתי ליטרלי לספה של ההורים. המשכנו את הלימודים אונליין, מה שלפחות שמר עלינו שפויים. רק בקיץ התחלנו לחשוב באופן מעשי מה עושים הלאה – למרות שהאוקראינים התחילו להתקדם ולשחרר שטחים, שום דבר לא נגמר".

אז הלימודים נמשכו כסדרם?

"התחלנו תהליך מול משרד הבריאות וניסינו להבין לאן נוכל לעבור ולהמשיך את הלימודים, עד שנוצרה תכנית בין אוניברסיטת אודסה לגאוגריה, וחלק גדול מאיתנו עבר לטיביליסי".

ביקרת באודסה מאז?

"ביקרתי בה בספטמבר, והיא נראית אחרת לגמרי. במהלך היום זו עדיין אודסה, רק הרבה פחות חיה ובלי הצבעוניות שלה, בתור עיר שהיו בה אנשים מכל העולם. אבל בעיקר בערב מרגישים את ההבדל – החל מ-11 יש עוצר, וכבר בבערב הרחובות מתרוקנים, הרחובות מוחשכים כדי לא למשוך אש. פעם לקראת ערב העיר הייתה מתעוררת – עכשיו היא דועכת".

עוד תשוב?

"מאוד מאוד מקווה שהמלחמה הזו תגמר בקרוב. אני אמנם קורא את החדשות, אבל יש לי תקווה שבסוף הסמסטר- נחזור".