במוצאי שבת האחרונה, מיד לאחר ההבדלה, יצאתי מביתי ונסעתי באוטובוס להפגנת המחאה הגדולה שנערכה בתל אביב.

את הדרך לשם עשיתי, כדרכי מאז הבחירות האחרונות, חבוש כובע; אבל מיד כשהגעתי לצעדה בפינת הרחובות קפלן ואבן-גבירול הסרתי אותו, עמדתי בגאוה עם כיפתי לראשי, והנפתי שלט שעליו נכתב "הציונות הדתית = חילול השם".

אפשר שטעיתי בכך שלא הבהרתי שכוונתי למפלגת הציונות הדתית ולא לציבור הציוני-דתי כולו; מאידך, הלוואי שהבעיה היתה במפלגה בלבד, ולא במעגלים רחבים של סלחנות טורדת-נפש לדרכה בקרב הציבור הסרוג.

לשמחתי, לא הייתי הדתי היחיד בהפגנה הזו. היו שם דתיים נוספים. לא רבים, אמנם, אך גם לא מעטים. ובכל זאת, חולצת השבת הלבנה שלבשתי משכה תשומת לב רבה בקרב הצועדים והצועדות, ופתאום הבנתי את משמעותה הציבורית העמוקה, המנחמת, של ההתנגדות הדתית לממשלה החדשה.

הגמרא במסכת ראש השנה (יט ע"א) ותענית (יח ע"א) מצטטת את מגילת תענית ומספקת תיאור ציורי של תמונת מחאה, מהיפות ביותר שאפשר להעלות על הדעת.

בעקבות גזירות שגזרה פעם אחת מלכות הרשעה "שלא יעסקו בתורה, ושלא ימולו את בניהם, ושיחללו שבתות", חיפשו חכמי ישראל בהנהגת יהודה בן שמוע מוצא. מה עשו? "הלכו ונטלו עצה ממטרוניתא אחת שכל גדולי רומי מצויין אצלה. אמרה להם: בואו והפגינו בלילה. הלכו והפגינו בלילה, אמרו: אי שמים! לא אחיכם אנחנו? ולא בניאב אחד אנחנו? ולא בני אם אחת אנחנו? מה נשתנינו מכל אומה ולשון שאתם גוזרין עלינו גזירות קשות?".

ההפגנה, ממשיכה הגמרא ומספרת, הצליחה ונשאה פרי: גדולי רומי ביטלו את הגזירות, "ואותו היום עשאוהו יום טוב".

מפגינים בתל אביב נגד הממשלה, במוצ”ש האחרון (צילום: תומר נויברג, פלאש 90)

הסיפור הנפלא הזה מלמדנו כמה דברים. ראשית הוא מלמדנו שמחאה היא אמנות הדורשת לימוד, אמנות המאמצת לעתים זווית מבט בלתי-צפויה: חכמי ישראל מחפשים דרך לשנות את המציאות, ומוצאים עצה דווקא אצל אותה מטרוניתא.

שנית, הוא מלמדנו שמחאה דורשת צעדים דרמטיים, מטלטלים: דיאלוג מנומס בשעות היום עם גדולי רומי לא היה מוביל כנראה לשינוי המצב; הפגנה בלילה – מסתבר שכן.

ושלישית, וחשוב מכל, הוא מלמדנו שכאשר עמדו חכמי ישראל בפני גזירה, הקול שבקע מגרונם – ובלי שהמטרוניתא, יועצת הקמפיין, המליצה להם על כך – היה קול הומניסטי צלול ובהיר; הרגש שבער בתוכם היה רגש כללי, אוניברסלי, רגש של התנגדות לאפליה.

הרגש הזה, במידה זו או אחרת, הוא הדלק המניע את המחאה שלנו. מול ראש ממשלה שבחר להכשיר גזענות כהניסטית, מול חברי כנסת שדוגלים בעליונות יהודית, מול נסיונות להנציח אי-שוויון חברתי ולקבעו בחקיקה ובתקציב, מול שלטון פופוליסטי המבקש להסיר מעצמו איזונים ובלמים, ויותר מכל – מול האיום הממשי על הדמוקרטיה השברירית שלנו, עלינו לזעוק בקול גדול: לא לאפליה, ולא לפגיעה בעצמאות מערכת המשפט.

חשוב להדגיש: הזעקה הזו, עבורי ועבור רבים מחברי וחברותיי, איננה זעקה פוליטית בעלמא. היא זעקה דתית במלוא מובן המילה; איננו יכולים לשאת עוד את מה שנעשה בשם התורה בעת הזאת. אנו רוצים להשיב לה את כבודה כתורת חיים, חן וחסד ורחמים, שאינה מתנכרת למוסר הטבעי. ובקרב על עתידה של התורה, על עתידה של היהדות שנוריש לילדינו, אין לנו שום כוונה להפסיד.

הייחוד והיחד

האם הזדהיתי עם כל מה שנאמר או נכתב בהפגנה בתל אביב? מובן שלא; אלא שבהפגנות אי אפשר לשלוט במסרים של אנשים פרטיים, ועשייה פוליטית יעילה, אחרי הכל, תלויה בין היתר ביכולת לכונן שותפות עם מי ששונה ממך. אני מניח גם שלא כולם הזדהו עם השלט שלי, ומקבל זאת באהבה. גם בהפגנות הימין, אם איני טועה, נאמרים ומוצגים לעתים ביטויים שאינם ערבים בהכרח לכל אוזן, לרבות האוזן הימנית.

מלבד זאת, היו בהפגנה לא מעט מסרים שעימם דווקא הזדהיתי עד עמקי נשמתי. כאשר פעילת השמאל החרדית מיכל צ'רנוביצקי פתחה בציטוט מפרשת השבוע – "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם, בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי; כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר. אָרוּראַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה" (בראשית מט, ה-ז) – לא יכולתי שלא להתרגש.

(צילום: תומר נויברג, פלאש 90)

חשתי שהיא מבטאת באופן המדויק ביותר את היחס הדתי הראוי כלפי סמוטריץ' ובן-גביר: בסודם אל תבוא נפשי, בקהלם אל תחד כבודי. תורתם אינה תורתי, וספק אם אנחנו מתפללים לאותו קב"ה.

רבים בימין מתלוננים כעת על מה שהם מכנים 'המרדה'. זו, כמובן, דרך מעניינת להתייחס למחאה לגיטימית, חריפה ככל שתהיה, במדינה דמוקרטית.

ומעניינת עוד יותר היא התשובה לשאלה היכן היו כל אלה בשנתיים האחרונות, כאשר מכונת הרעל פעלה בשליחותו הישירה של נתניהו; או היכן היו כאשר נתניהו, ממש כמו חבריו הטובים – אוי לבושה – טראמפ ובולסונרו, מיאן להכיר ציבורית בהפסדו, סירב לכינוי 'יו"ר האופוזיציה', עודד את חסידיו להמשיך לפנות אליו במילים 'אדוני ראש הממשלה', וכשחזר לתפקיד עשה הכל כדי למנוע מראית עין של העברת שלטון מסודרת;

אבל נניח לזה. "רְאֵה זֶה מָצָאתִי: אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר, וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים" (קהלת ז, כט).

עֵת לְדַבֵּר

כאיש שמאל דתי, חשתי נוח למדי בהפגנה בעלת צביון שמאלי. לא המרדה היתה שם, אלא מחאה ראויה מאין כמותה. לאמיתו של דבר, חשתי שליחות של ממש בעצם נוכחותי שם. יחד עם זאת, אני מבין באמת ובתמים לליבם של רבים וטובים בימין הדתי הסולדים עמוקות מן הממשלה החדשה, ובה בעת אינם יכולים למצוא את עצמם בהפגנה שכזו – כל אחד מסיבותיו, כל אחת מסיבותיה.

מי שניזון רק מהטוקבקים המתלהמים שודאי נערמים כעת בתחתית מאמרי עלול לחשוב שאני מדמיין, שלא נותר עוד ימין ממלכתי, דתי ודמוקרטי; אבל המציאות מורכבת יותר. עובדה: מאז הטור הקודם שפרסמתי כאן, ושוב לאחר מכתב הרבנים והרבניות שהייתי בין יוזמיו, אנשי ימין דתיים רבים כתבו לי בדם ליבם ממש, והביעו הזדהות כנה ואמיתית עם עיקרי דבריי. מדברי רבים מהם למדתי שהכאב שלהם על המגמות הנוכחיות בציבור הזה אינו פחוּת משלי, גם אם צורתו אחרת.

דווקא משום כך, ולמרות המחלוקת המסוימת בינינו – הן באשר לעתיד הפוליטי והמדיני של הארץ הזו, הן באשר לאופיה של המחאה הנוכחית, שבעיקרה, כאמור, הם תומכים – אני מבקש לומר להם, מתוך כבוד והערכה: אנא, אם מסרינו אינם מדויקים בעיניכם, אדרבה ואדרבה – הפגינו בעצמכם, בלעדינו; נסחו את השלטים והמכתבים וגילויי הדעת הדתיים והאזרחיים הנכונים עבורכם; השמיעו את הקול המיוחד לכם. הרי – לא פחות מאיתנו – אינכם מעלים על הדעת ממשלה נטולת בלמים; אינכם מוכנים לכך ש"העם ימנה את השופטים"; ונפשכם אינה סובלת אפליה.

בסופו של דבר, הפגנות השמאל, עם כל חשיבותן, צפויות מאליהן: הן מבטאות את החלוקה היסודית של אזרחי ישראל לקבוצות השתייכות פוליטית וחברתית ברורה. בחלקכם, לעומת זאת, נפלה הזכות ההיסטורית לחולל שינוי בשיח הימני עצמו, ולהחזירו לדרך הישר; ומי יודע אם לעת כזאת הגעתם למלכות. צאו והפגינו, בלילה או ביום – רק אל תשתקו.

ד"ר איתי מרינברג-מיליקובסקי הוא חוקר ספרות חז"ל ובוגר ישיבת הקיבוץ הדתי עין-צורים.