כל התירוצים שבעולם ניסו להניע אותי מלנסוע במוצ"ש להפגנה בתל אביב: היו לנו אורחים בשבת וכשיצאנו להפגנה הם עוד היו אצלנו ורצינו להישאר איתם. הבת הגדולה חזרה לשבת מהמדרשה וכל רגע איתה שווה זהב, ומעל הכל, תכננו לחגוג עשרים ואחת שנות נישואין. אבל בלי להסס ביטלנו הכל ונסענו שעתיים וחצי מביתנו בצפון, בגשם שוטף.

זה לא שאני רגילה לצאת להפגנות. ממש לא. אני חושבת שמאז שנות התשעים בהן הגעתי לכל ההפגנות הגדולות נגד הסכמי אוסלו, לא השתתפתי כמעט בשום הפגנה. אבל כשיריב לוין הכריז שהוא מתכוון לעלות עם D9 על בית המשפט, הבנתי שהפעם אין ברירה. צריך לעצור הכל כדי לומר בקול ברור: עד כאן. יש לנו רק מדינה יהודית דמוקרטית אחת. חייבים לשמור עליה.

אילו יריב לוין היה מציג תכנית שמאזנת את כוחו של בית המשפט כפי שניסה לטעון, לא רק שלא הייתי יוצאת מהבית להפגין, הייתי אפילו מברכת על השינוי. אומנם בית המשפט בחר להשתמש בכוחו ולהפוך חוקים של הכנסת עשרים ושתיים פעמים בלבד בשלושים השנים האחרונות, אבל עצם זה שיש לו יכולת בלתי מוגבלת לעשות זאת, יש בכך משום פגיעה בדמוקרטיה.

"מי שיבחרו להישאר בבית, יצטרכו לתת את הדין ביום מן הימים ולהסביר לילדיהם ולעצמם איפה היו ומה עשו כשהדמוקרטיה הישראלית נפחה את נשמתה". מפגינים ברחבת מוזיאון תל אביב, אמש (צילום: תומר נויברג, פלאש 90)

אילו הוא היה מציע פסקת התגברות עם רוב של 70 ח"כים, לדוגמא, הייתי מאמינה לו שהוא באמת רוצה לחזק את בית המשפט ואת הדמוקרטיה, כפי שניסה לטעון.

אבל זה לא המצב. אל תתבלבלו. המהפכה שהציע יריב לוין לא באה לחזק את בית המשפט. היא באה לרסק אותו, ובעיקר לתת לממשלה כוח בלתי מוגבל ובלתי מרוסן.

יחד עם עוד אלפי מפגינים צעדנו אתמול כדי לומר לממשלה החדשה: לא. לא תפגעו בדמוקרטיה. לא תבחרו את השופטים. לא תפסלו חוקים של בית המשפט ברוב של 61. לא תמנו יועצים משפטיים "יסמנים" שעונים אמן על כל דבר שתרצו לבצע.

הציבור בחר בכם ונתן לכם מנדט כדי שתנהיגו את המדינה. תנהיגו. אל תהרסו את בית המשפט ואת הדמוקרטיה. לכך אין לכם מנדט.

מערכת המשפט במדינת ישראל חייבת להישאר עצמאית כחלק מעיקרון הפרדת הרשויות הקיים בכל משטר דמוקרטי. אם תשכחו זאת ותנסו לקחת לעצמכם כוח בלתי מוגבל, דעו שהעם לא יתן לזה לקרות.

הצעדה בתל אביב, אתמול (צילום: נורית שחר)

גם אם לא הסכמתי עם כל המסרים שהיו בהפגנה, המסר המרכזי הוא החשוב מכולם. זו לא שאלה של ימין ושמאל. מי שיבחרו להישאר בבית, יצטרכו לתת את הדין ביום מן הימים ולהסביר לילדיהם ולעצמם איפה היו ומה עשו כשהדמוקרטיה הישראלית נפחה את נשמתה.

הכותבת היא מנהלת לשעבר של תיכון דמוקרטי, יהודי-פלורליסטי, כיום מלווה מנהלי בתי ספר, מורה למחשבת ישראל ומטפלת ב-Li.c.b.t. בוגרת האולפנא בכפר-פינס ומדרשת לינדנבאום.