הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת: קריאה למרד דתי-ליברלי

  הגיע הזמן לבסס חלופה דתית מוסרית איתנה ויציבה (צילום: אסתר רוביאן, פלאש 90)

תוצאות מערכת הבחירות מעוררות חששות כבדים, שלא לומר חרדות, בקרב מצביעי מחנה השינוי. הללו, ואני בתוכם, דואגים לא רק לעתידה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית, אלא לעצם קיומה.

אמנם קולות המצביעים התפלגו באופן כמעט שווה בין המחנות, ורק בגלל כשלון ארגוני מביש לא תורגמו לתוצאה מאוזנת יותר במפת המנדטים; אך קשה להתעלם מן התחושה שלא היה זה אלא שוויון רגעי וחולף, מעין רגע אחרון של חסד ליברלי.

עוד באותו נושא

אני מוטרד מנשמתה של הציונות הדתית

לכתבה המלאה בסרוגים >
36

השינוי הדמוגרפי כבר כאן, ומשמעו התעצמות ודאית של מחנה הימין-חרדים-חרד"לים: על פי נתוני הלשכה המרכזית לססטיסטיקה, נכון לחודש ספטמבר האחרון אחוז הילדים הגבוה ביותר לעיר בישראל נמדד בבית שמש (52%), בני ברק (48%) וירושלים (39%), בעוד תל אביב ורמת גן סוגרות את הרשימה עם האחוז הנמוך ביותר (21%). התמונה, כך נדמה, אינה זקוקה לפירוש; היא מעלה תהיות נוקבות באשר לאופיה של המדינה בעשרות השנים הקרובות.

היטיב לנסח את הדברים נדב אייל, כאשר תיאר בטורו ב- Ynet יומיים לאחר הבחירות – בלשון שקולה מאוד, ריאליסטית עד כאב – מעט ממה שמחכה לנו, קרוב לודאי, במורד הדרך.

מבחינה כלכלית ותרבותית, הוא כתב, "מנועי הצמיחה ותעשיית ההייטק ימשיכו להיות נזר הבריאה של הרטוריקה הממשלתית – ובמקביל יחלשו", בעוד "הפוליטיקה של גוש הימין-חרדים-ימין-קיצוני-חרד"לים תמשיך להכתיב את השיחה הישראלית"; מבחינה מדינית, "על התקדמות אין כרגע מה לדבר", ומבחינה אזרחית, אפשר לשכוח "ממיסוי על כלים חד פעמיים, או מחויבות סבירה למניעת משבר האקלים"; אם לא די בכך, "מערכת המשפט תשקף יותר ויותר את ערכי הקואליציה השלטת. זה יקח יותר זמן או פחות, אך היא תוכפף לתפיסה מסורתית-שמרנית ביותר, במקרה הטוב; היא תתקדם למודלים פולניים או הונגריים, במקרה הסביר"; ולבסוף, במקביל להגירה שקטה אך עקבית של אנשי שמאל-מרכז מן הארץ, מדינת ישראל כמו שהכרנו אותה פשוט תקרוס: "השינוי יקרה כמו שארנסט המינגווי מגדיר פשיטת רגל. בהדרגה, ואז בבת אחת".

השינוי הדמוגרפי כבר כאן. חרדים, ארכיון (צילום: אוליביה פיטוסי / פלאש 90)

אני מסכים לגמרי עם התחזית הקודרת – קשה להתווכח עם נתונים מובהקים כל כך – אבל מבקש להוסיף לה היבט אחר. בצד הדאגה לעתידה של מדינת ישראל, אני חרד לעתידה של התורה ושל המסורת היהודית. האם יתכן שמסורת מפוארת בת אלפי שנים תשנה את צורתה – לפחות כאן, בארץ – דווקא כך, במופע יוצא דופן בעוצמתו, חריג מבחינה היסטורית, של גזענות אפלה ולאומנות גסה?

האם נגזר עליה לעבור הַשְׁטָחָה שמרנית גורפת, מסורתית-לכאורה אך שקרית, הכופה עליה להתנכר לחכמה, ידע, תרבות וערכים שמקורם אחר? האם אפשר, חלילה, שאנו עדים לנשימותיה האחרונות, העצובות, של יהדות שבישרה את כבוד האדם וחירותו, את זכויותיו? יהדות בעלת מודעות אוניברסליסטית, שהנחילה לעולם כמה מהנעלים שבערכים? 

קשה לדעת איך ישפיעו ההתפתחויות האחרונות על עתידה של מדינת ישראל. אבל תורה – מה יהא עליה? יש לומר ברורות: הצלחתן של המפלגות החרדיות – והרבה יותר מכך, של מפלגת 'הציונות הדתית' – היא אסון לתורה. למשמע הקולות העולים מחברי המפלגות הללו – קולות של עליונות יהודית, כוחנות חסרת מעצורים, בוז לדמוקרטיה, לזכויות אזרח, להשכלה כללית ולסובלנות דתית – תחושת מחנק עזה לופתת את הגרון; תחושה של חילול ה'.

עתידה של התורה 

מאז הבחירות אני מתקשה להסתובב עם כיפתי הסרוגה במרחב הציבורי; ואני יודע בוודאות שאיני היחיד שמרגיש כך. איני יכול לשאת עוד את השיוך הסוציולוגי והפוליטי שהיא גוררת בעקבותיה, ועל אחת כמה וכמה איני יכול לשאת עוד את השפל המוסרי, ולטעמי גם הדתי, שאליו הגיעו רבים, רבים-מדי מחובשיה – מהם בהצבעה למפלגה הדוגלת בעליונות יהודית, מהם בהסכמה-שבקריצה למפלגה זו, מהם באי-התנגדות.

במקום כיפה, כפתרון זמני, אני חובש כובע. אם רק היתה דרך אחרת לבטא את מה שהכיפה באמת נועדה לסמל – את תודעת מוגבלותו של האדם – או, נניח, להבדיל את עיצובה של כיפתי הפרטית מזה של הכיפות הסרוגות האחרות, הייתי מאמץ אותה בחום; ואולם, גם אם פתרון כזה היה מקל עלי באופן אישי, הוא לא היה תורם לעולם ולתורה דבר. 

איתמר בן גביר בליל הבחירות לכנסת ה-25 (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

וזה נורא. התורה שבה אני מאמין, שלאורה התחנכתי בבתי מדרש מעולים, ושלאורה אני מחנך את ילדיי, נמצאת בסכנה מוחשית; המשך קיומה מוטל, לראשונה, בספק שאין להקל בו ראש; והוא מחייב מאבק. אלא שהמשימה הכבירה והדחופה הזו דורשת התגייסות אמיצה ורחבה. 

בישראל חי ציבור דתי-ליברלי גדול, שאינו רואה סתירה בין אורח חייו הדתי ועמדתו ההומניסטית – אך הוא שותק. הציבור הזה נטוע בחיי המעשה, במדע, בכלכלה ובתרבות – אך מול הגל העכור העכשווי הוא מהלך, כבר זמן רב מדי, על קצות האצבעות. הציבור הזה סולד מגזענות ומאלימות – אך הוא נוהג בגזענים ובאלימים בכפפות של משי. הוא חפץ בפתיחות ובקידמה, וחרד מבערות פונדמנטליסטית – אך מרוב נימוס, או חוסר ביטחון, הוא נמנע בדרך כלל מלומר זאת בגאווה. 

מבחינה פוליטית, מדובר בציבור מגוון: אם תרצו, מעין 'גוש שינוי' דתי. רובו, כנראה, בימין הממלכתי ובמרכז, אבל יש בו גם אנשי שמאל (כמו כותב שורות אלה). באורחות חייו הוא מגוון אף יותר, אך יש לשער שחלק ניכר ממנו תומך למשל ברפורמות שהוביל מתן כהנא במשרד הדתות, ואשר כעת תרדנה כולן לטמיון.

הציבור הגדול הזה, הנבוך מאוד עכשיו, חייב להתעורר; עליו להפסיק לשתוק. הוא חייב להגן על עולמו המורכב – בתקיפות, בנחרצות, ללא מורא וללא משוא-פנים; עליו להצהיר בריש גלי על מחויבותו לערכים ליברליים, לזכויות אדם, לדמוקרטיה, למדע ולהשכלה – בלי להתבלבל ובלי לפחד; עליו להתנגד בכל דרך לנסיונות ההשתלטות של גורמים שמרניים על מערכת החינוך הדתית; עליו להילחם בגזענות ובלאומנות האוכלות כל חלקה טובה. בקיצור נמרץ: עליו להיבדל מהעדה הרעה שהשתלטה לו על הבית.

שתיקת ההנהגה הדתית המתונה

מילה נוספת, כואבת במיוחד, צריכה להיאמר לרבנים ולרבניות המזוהים ומזוהות עם הציבור הזה – בישיבת הר עציון ובמדרשת מגדל עוז; במדרשת עין הנצי"ב ובישיבת מעלה גלבוע; בישיבת מחניים ובמדרשת ברוריה; בישיבת אורות שאול בתל אביב ואפילו בעתניאל; בארגוני 'צהר' ו'בית הלל'; פה ושם גם במערכת החינוך ובמקומות אחרים – הכשלון הנוכחי רשום במידה רבה גם על שמכם.

בצלאל סמוטריץ', הצלחת הציונות הדתית בראשותו היא אסון לתורה (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

קשה לי מאוד לכתוב זאת, כי רבים מכם מוריי ורבותיי ממש; אולם שנים רבות מדי אתם שותקים, מהססים לפני כל משפט טעון, מקדשים – אמנם לא בלי צדק – את הזהירות; נמנעים, וזה אולי שורש הבעיה, מלהציב קווים אדומים ברורים; ולמעט מקרים ספורים, אתם מותירים את הביקורת הנוקבת על בתי מדרש אחרים לשיחות פרטיות ולפורומים סגורים. אבל הסוסים כבר ברחו מהאורווה, והם משתוללים פרא. האינכם רואים אילו דמויות השתלטו בינתיים על השיח? האינכם מבינים אילו טיפוסים מגדירים כעת מהי 'זהות יהודית', ומשמשים, בעוונותינו, דוגמה לציבור הרחב ולנוער?

אני יודע שרבים מכם חשים קבס לנוכח כמה מההתפתחויות האחרונות. אבל איש כמעט אינו שומע אתכם. נכון, תאמרו, מה לכם ולזה; אתם מעדיפים להרבות אורה ולא לקבול על הרִשעה. אתם גם יודעים מי אשמים בכל זה, ונזהרים – לדעתי בטעות – שלא לפגוע בכבודם. ואכן, לא קל לצאת מאזור הנוחות. לכל התבטאות ציבורית בנושאים שעל הפרק יהיה מחיר; אתם תחוו אותו לא רק במרחב הוירטואלי אלא גם בבתי המדרש ובבתי הכנסת, ומכונת הרעל שפעלה כאן בהצלחה רבה כל כך בשנה וחצי האחרונה, תופנה כלפיכם. רבנים אחרים, שכעת משחקת להם השעה הפוליטית הצרה, יתנגחו בכם.

ואולם, מדינת ישראל והמסורת היהודית נמצאות שתיהן בצומת מכרעת ומסוכנת הכורכת אותן יחדיו, וכל אחד מכם צריך לשאול את עצמו בכנות מה יהיה הרגע שבו לא תהיה עוד ברירה אלא להשמיע קול ולעמוד באומץ נגד רוחות הזמן; מה יהיה הרגע שבו לא תהיה עוד ברירה מלבד לדבר בגלוי עם תלמידים, ועם הציבור הרחב כולו, על פוליטיקה ועל אזרחות. 

הרשו לי לספר לכם מעט מחדשות הימים האחרונים. חבר כנסת חדש התגאה בתמונה מתקופת שירותו הצבאי, בה הוא נראה רוכן על שלושה עצירים בדואים כפותים; ראש מפלגתו השתתף באזכרה למנהיג תנועת טרור יהודית; חברת מפלגתם מינתה נער גבעות שהורשע באלימות לעוזר פרלמנטרי; בשבת פרשת חיי שרה פרעו עשרות יהודים בפלסטינים בחברון; חיילים תקפו באלימות פעילי שמאל, וזכו על כך לתמיכת כמה חברי כנסת; וראש מפלגתם השני הצהיר כי ארגוני זכויות אדם הם 'סכנה קיומית'. את ההשוואות ההיסטוריות אותיר לכם.

בינתיים אתם שותקים. בקרוב תגיע חקיקתה הצפויה של פסקת התגברות ברוב מינימלי, שמשמעו הוא שהריבון אינו כפוף עוד לְדָבָר, ושהחלש אינו יכול יותר לזעוק; עימה יבואו שינוי הוראות פתיחה באש בידי השר המיועד לבטחון פנים; מניעת חקירת חיילים לאחר אירועי ירי; אפליית מיעוטים על רקע גזעי; הכבדת עוּלָם של בתי הדין הרבניים על גרים, גרושות ועגונות; פטור גורף מלימודי ליבה בציבור החרדי; ועוד. אלו רק דוגמאות בודדות מני רבות – ולא אמרנו דבר על הכשרת כל שחיתות ועל תרבות הרמייה – והן לגמרי לא תיאורטיות.

"איני יכול לשאת עוד את השיוך הסוציולוגי והפוליטי שהכיפה הסרוגה גוררת בעקבותיה" (צילום: דוד כהן, פלאש 90)

האם גם אז תמשיכו לשתוק? האם לתורה שקיבלנו מכם אין מה לומר על הנושאים הללו? האם הדיון בהם, עבורכם, הוא אקדמי, בית מדרשי בלבד? הזמן דוחק, וככל שיעבור, ככל שתתמידו בשתיקתכם, כך לא תוכלו עוד לומר בעתיד 'ידינו לא שפכו את הדם הזה, ועינינו לא ראו'.

עת להשמיע קול

דעו לכם, שיש ציבור רחב – דתי ושאינו דתי – שמחכה לקולכם. שמבקש יהדות אחרת, שונה מזו השולטת לאחרונה בשיח הציבורי.

הצעתי היא, בפשטות, לחדול מדמיונות שווא על אחדות המחנה; ציבור הכיפות הסרוגות כבר מזמן אינו אחיד, ואת הסדקים הניבעים מעת לעת בין חלקיו השונים יש להרחיב ולהעמיק.

הגיע הזמן להיקהל ולעמוד על נפשנו, ולבסס חלופה דתית-מוסרית איתנה ויציבה, שדרכיה דרכי נעם ונתיבותיה שלום. "כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם, כִּי הוּא חַיֵּיכֶם, וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ" (דברים לב, מז).

 ד"ר איתי מרינברג-מיליקובסקי, בוגר ישיבת הקיבוץ הדתי עין-צורים, חוקר ספרות חז"ל