כיובל שנים לאחר הקמת מדינת החשמונאים בידי שמעון (בנו של מתתיהו ואחיו של יהודה המקבי), הזמינו הפרושים את המלך הסלווקי דימטריוס להלחם נגד ינאי המלך. צאצאיהם של קהל החסידים שנאספו לקריאת מתתיהו, הזמינו את אויביהם, הצבא הסלווקי בראשות צאצא של אחיו של אנטיוכוס אפיפנס.

לפני שנים בודדות התגלה במגרש הרוסים קבר אחים גדול ובו למעלה ממאה ועשרים שלדים של גברים, נשים וילדים שנרצחו בגרזינים וחרבות. ככל הנראה מדובר בראשי הפרושים ומשפחותיהם שהוצאו להורג בעוד שינאי המלך ופילגשיו סועדים ושותים (כפי שמתואר אצל יוסף בן מתתיהו ובמגילות קומראן).

כיצד קרה שהסבים של ינאי והפרושים שלחמו ביחד נגד אבותיהם של דימטריוס וצבאו טבעו במלחמת אחים עקובה מדם (עשרות אלפי הרוגים לפי תיאורו של יוסף בן מתתיהו)?

מי 'גנב' לנו את המדינה?

מלחמת אחים אינה פורצת בגלל גחמה פרטית, אינטרסים כלכליים או סתם חוסר הסכמה. מלחמת אחים שמטביעה אומה שלמה בנהרות של דם ובאכזריות מתרחשת כאשר אנשים מרגישים 'שגנבו להם את המדינה'. כאשר חלקים גדולים באוכלוסיה שהם בשר מבשרה של החברה מרגישים שהם נטע זר, בלתי רצויים ומאויימים. מה גרם לפרושים, אנשים חכמים, נבונים ונאמנים לתורה להרגיש שהנין של מתתיהו 'גונב להם את המדינה'?

התבוננות מקרוב בשרידי הספרותיים ובארכיאולוגיה של התקופה מספרת סיפור מורכב מאד. כאשר מתתיהו החשמונאי פותח במרד הוא מכריז 'כל המקנא לתורה והעומד בברית יצא אחרי' (מקבים א ב, כז). מתתיהו אוסף עליו את החסידים והמתנדבים לתורה. מטרתם ביטול גזירות הדת והשבת האמונה וקיום התורה והמצוות. על ערש דווי הוא מצווה את בניו: 'עתה בנים קנאו לתורה ותנו נפשותיכם על ברית אבותינו' (שם, נ). הוא איננו מעוניין במדינה, בשלטון או בממלכה. המרד הצליח ולאחר שלש שנים בלבד גזירות הדת בוטלו, בית המקדש טוהר והעבודה שבה על כנה.

מגרש הרוסים (צילום: אוליביה פיטוסי, פלאש 90)

ואולם חלק מבניו של מתתיהו רצו דברים אחרים. כשתים עשרה שנים לאחר טיהור המקדש יונתן מצליח להשיג את משרת הכהונה הגדולה ומקבל מינוי רשמי מאת המלך הסלווקי. המורד לשעבר נעשה פקיד של בנו של אנטיוכוס. במסגרת זו הוא מסתבך בתככים של האימפריה המתפוררת ונרצח על ידי אחד הטוענים לכתר. שמעון, האח האחרון שנותר לבית חשמונאי, מחליט להקים מדינה עצמאית ולבסס אותה על יסודות אחרים. הוא מכנס אסיפה שבה משתתפים הכוהנים, ראשי העם וזקני הארץ ומעניקים לשמעון וממנים את שמעון לנשיא וכוהן גדול. שמעון הוא כעת שליט שמונה על ידי העם ולמענו.

התודעה הלאומית של שמעון באה לידי ביטוי בדבריו המפורסמים לאנטיוכוס השביעי שתבע ממנו לעזוב את גזר ואת יפו: 'לא ארץ נכריה לקחנו ולא רכוש זרים כבשנו, כי אם נחלת אבותינו, אשר על ידי שונאינו, בלא משפט, באותו זמן נכבשה. ואנחנו, משהזדמן לנו, השבנו את נחלת אבותינו' (מק"א טו, לג-לד). שמעון שמונה על ידי העם משיב בכח את חבלי המולדת שנלקחו.

במידה רבה התודעה הלאומית מלווה גם את בנו של שמעון, יוחנן הורקנוס. על המטבעות שטובע יוחנן הורקנוס נכתב 'יוחנן כהן גדול וחבר היהודים'. אבל יוחנן אינו מסתפק בכך. הוא פותח את קבר דוד המלך (או המקום שזוהה כך) ומוציא ממנו כסף רב. יוחנן מעוניין לרמוז שהוא הוא ממשיכו של דוד המלך. כיאות למלך או מועמד למלוכה הוא קונה בכסף זה צבא שכירים שיהיו נאמנים דווקא לו ואינו מסתפק בצבא העם. 

יש להניח שבשלב זה כבר התגלו בקיעים של ממש בלכידות החברתית ויותר ויותר מקרב הפרושים הרגישו ש'המדינה' הולכת להם. ואולם יוחנן עדיין נמנע מלבצע מהלכים חד-משמעיים שיתפרשו כקריעת האתוס הלאומי והדתי של המדינה שהוקמה בדמם של נאמני התורה וקהל החסידים. הבנים של יוחנן כבר התנהגו אחרת. אלכסנדר ינאי לקח לעצמו את כתר המלוכה הוא הראשון שטבע על מטבעותיו את התואר 'יהונתן המלך' ובצד האחר ביוונית 'אלכסנדר המלך'.

ינאי לא רק שלקח לעצמו כתר מלוכה, אלא שהוא גם הכריז על עצמו כמלך של היהודים והיוונים שבממלכתו כאחד. הנין של מתתיהו שנלחם ביוונות, הנכד של שמעון שהשתחרר מהעול היווני, נעשה למלך של יוונים ודובר יוונית. ינאי גם המשיך במסורת של אחזקת חיל שכירים לא-יהודי שיהיה נאמן לו ולאינטרסים שלו. בשלב הזה התחילו להעליל עליו שהוא למעשה אינו יהודי. ינאי מצדו הלך והתרחק מהפרושים וביצע שינויים במקדש כדי למנוע מנאמני הפרושים לפגוע בו ובכוהנים. הוא לא הסתפק בכך, ובמהלך חג הסוכות במקום לנסך את המים על המזבח (בהתאם להלכה הפרושית) הוא שפך אותם על רגליו. בתגובה העם רגם אותו באתרוגים. זה השלב שבו מנהיגי הפרושים הרגישו ש'גנבו להם את המדינה'.

חלקים גדולים מאד בציבור הימני הרגישו שמנסור עבאס ויאיר לפיד לקחו להם את הקול ואת המדינה. ארכיון (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

ינאי אמנם הצליח להכניע את הפרושים, אבל הקרע כבר היה בלתי ניתן לאיחוי. עשרים שנה מאוחר יותר הגיעו הרומאים בראשות פומפיוס לאזור. משלחת עצמאית של נציגי העם פנתה למצביא הרומי ובקשה ממנו שיסלק מן השלטון את שני בניו של ינאי, הצאצאים של מתתיהו.

בימים ההם בזמן הזה

אין בכוונתי להכריז מי מהצדדים הפוליטיים הוא מתיוון, ומי בן נאמן למקבים. ההיסטוריה של החשמונאים מלמדת אותנו מה קורה כשאנשים רבים מאד, שנתנו את עצמם ואת כל היקר להם למען המדינה והחברה מרגישים שזו כבר איננה המדינה שלהם.

לפני כשנה וחצי חלקים גדולים מאד בציבור הימני הרגישו שבנט עשה מעשה נוכלות, ושביחד עם מנסור עבאס ויאיר לפיד לקחו להם את הקול ואת המדינה. עוצמת השנאה שהופנתה כלפיהם היתה אדירה, והביאה בסופו של דבר למיטוט הממשלה. כיום חלקים גדולים מאד בחלק האחר של החברה הישראלית מרגישים שהממשלה המתהווה הולכת ל'גנוב להם את המדינה'. בנט פעל על פי חוק וגם אבי מעוז יפעל על פי חוק, אבל החוק איננו חזות הכל.

אדרבא סדרת החוקים המתוכננת נתפסת כשינוי עמוק בזהותה ודמותה של המדינה על ידי דוברים קולניים משמאל ומימין. בשלב הראשון בוודאי יהיו הפגנות, מהומות ועצורים. חלקם יגיעו למגרש הרוסים. העבר הטראגי של המדינה החשמונאית שקבור מתחת למגרש הרוסים צריך להיות תמרור אזהרה גם למחוקקים החדשים וגם למתנגדיהם.

ד"ר מאיר בן שחר, מכללת שאנן והאוניברסיטה הפתוחה