כשכוחות הכיבוי הורו לתושבי מבוא מודיעים להתפנות בגלל שריפה שמשתוללת ביער הסמוך, הם חשבו שמדובר בסיפור של כמה דקות. דבר לא הכין אותם לטרגדיה שפקדה את המושב כולו- שריפת ענק ששרפה את המושב עד היסוד. צופיה תעיזי ממבוא מודיעים, בראיון לסרוגים לתשעה באב, מספרת על החורבן האישי שלה, חורבן הבית.

ב-2019, התקבלה פנייה על שריפה ביער בן שמן הסמוך למבוא מודיעים. שעות ספורות מאוחר יותר, לתושבי המושב כבר לא היה בית לחזור אליו.

צופיה תעיזי, בת 25, היא מוזיקאית. באופן תמוה, וכנראה אינסטקנטיבי, כשהכבאים ביקשו מהם להתפנות- היא לקחה איתה את הגיטרה האקוסטית שלה.

הלב יודע מה הוא רוצה לקחת (צילום: אוסף פרטי)

"היה יום חם מאוד, וביקשו מאיתנו לפנות את המושב. התחושה הייתה שיוצאים מהמושב לזמן קצר כדי לא להיפגע מעשן, וחוזרים".

היא מספרת על האנשים שפשוט יצאו ברגל, עם הדברים שהיו להם ביד באותו רגע, בלי בהלה, במחשבה שהמטרה היא פשוט להתרחק מהאש. "אף אחד לא חשב על דבר בסדר גודל כזה, ולא דמיינו שכך זה ייגמר גם בחלומות הכי פרועים שלנו".

ובכל זאת, לתעיזי הייתה הרגשה שמדובר במשהו רציני. "הסתכלתי על החדר שלי ואמרתי- מה אצטרך איתי תמיד? גם היום במבט לאחור, אלו הדברים שהייתי לוקחת איתי. הם לא היו עוזרים לי באי בודד, אבל הייתי צריכה אותם איתי".

מה לקחת איתך?

גיטרה אקוסטית שעבדה בשביל לקנות אותה קיץ שלם, קלסר עם ציורים שציירה, ואלבום תמונות. "כמו בסיפורים, זה קורה באופן הכי טבעי. הלב יודע מה הוא רוצה לקחת".

"אמרו לאחותי שהיא חיה בסרט", מספרת תעיזי. אחותה שהתארחה אצל המשפחה במושב ויצאה עם מזוודה, נראתה לכבאים היסטרית שאורזת את הבית. "זה היה הוויב, לא צריך לקחת כלום. 20 דקות כדי שלא נשאף עשן, וחוזרים".

משם, הסיפור מתגלגל "בצורה משוגעת לחלוטין". התושבים יצאו מהמושב, וגילו כעבור מספר שעות שכבר אין לאן לחזור. "רואים בחדשות שמדובר בבית שלנו. אני יושבת ורואה את הבית שלי עולה באש".

הבית שלה נמצא בקו הראשון ליער, ולאט לאט מחלחלת ההבנה שרוב הבתים נשרפים. כוחות הכיבוי קיבלו הנחיה לעזוב את המושב, כי הצלת הבתים הייתה בספק והייתה עשויה להיות במחיר של חיי אדם.

כשכוחות הכיבוי יוצאים, זה כבר ברור. המושב בו נולדו, גדלנו, שיחקו- שרוף. עוד מוקדם לחשוב על חזרה, כרגע צריך רק למצוא מקום להניח בו את הראש. האחראים על ניהול מצבי החירום בקהילה מתחילים להתארגן על מקום למושב שלם להתארח בו. רוב האנשים פונו לכפר הנוער בן שמש עד מוצ"ש, ואז שהו בבית הארחה מספר חודשים אחרי האסון. "ואז התחיל השיקום הארוך מאוד, שנמשך את היום".

לא היה לאן לחזור (צילום: הדס פרוש/פלאש 90)

מה הדבר הראשון שעושים אחרי שמגלים מה קרה?

"קודם כל, ברמה הקיומית, שאלות של הישרדות כמו להשיג פיג'מה ומברשת שיניים ולהבין איפה אני ישנה הלילה". עונה תעיזי. "אחרי שיש איפה לשים את הראש, אפשר להתחיל לחשוב מה עכשיו".

ברמה הרגשית, הכאב מתחיל לצוף. "מתחילים לעבור את כל השלבים הקלאסיים של אובדן. הכחשה, אחר כך כעס". היא מתארת את האבסורד וגם את הנחמה בלעבור את החוויה הקשה הזו עם הקהילה כולה. "זה היה כמו סרט מוזר, כולם ביחד באיזה סאמר קאמפ הזוי, בלי בית, מנסים להבין לאן הולכים מכאן".

איך הגבתם כשחזרתם למושב לראשונה?

"כשהבנו מה קרה- הרגשנו מה זה חורבן. לחזור למושב ולראות את המקום הכי יפה, פורח וצבעוני- שרוף כליל. הירוק נצבע באפור ושחור".

במשך שלושה ימים נאסר עליהם להיכנס למושב, כשהגיעו- המחזה היה שובר לב. "הכל היה נראה כאילו עד לפני שעה דלקה פה אש. הכל חרוך, ריח מאוד חזק של עשן שנשאר גם חודשים אחרי. זה היה סרט הזוי, להסתובב ולראות שרידים שהם אפילו לא בתים, רק קירות שחורים שהיו פעם בית.

הכל חרב. וברגעים האלה אני קצת בהכחשה. המראה מזעזע ומאוד מאוד קשה לעיכול. אנחנו מסתובבים בין דברים שנמסו, קירות מפוחמים, מרגיש כמו סרט אימה".

בית המשפחה נשרף כולו, למעט חלק אחד שנשאר חלקית. השריד הזה נתן להם משהו להיאחז בו. "אם לא היה נשאר כלום, היה לוקח לנו הרבה יותר זמן לחזור. נשאר משהו, וממנו אפשר להתחיל. זה היה המזל שלנו".

מה שהיה פעם בית (צילום: הדס פרוש/פלאש 90)

איך מתחילים מחדש?

"מתחילים מלקבל את המצב. זה מה שקרה, והכל לטובה". בצעדים איטיים ובזהירות, הם בונים את ביתם שוב. "ההורים שלי נלחמו שלא נהרוס את הבית ונשקם את המבנה הקיים. זה הצריך המון חיזוקים ועבודה קשה, אבל מי שעבדו איתנו לא ראו בעיניים ורק ראו אותנו נכנסים חזרה הביתה". אחרי תקופה שהם גרו בשכירות, המשפחה חזרה הביתה.

המושב לא חזר לעצמו עדיין. רוב המשפחות חזקו לקראווילות, שהיו פתרון זמני עד שבתי הקבע ייבנו. חלק עזבו את המושב ומצאו את עצמם במקומות אחרים. "לצערי, הרוב עוד לא הגיעו לשלב של בניית הבית מחדש".

איזה שרידים נשארו?

"עוד יש כאן בית שנראה כמו יום אחרי השריפה, שהמשפחה ביקשה לא להרוס". המושב כולו נראה אחרת, וברמה היומיומית יש שינוי באיך שהמושב היה נראה ומרגיש לפני האסון. "וכמובן שבלב יש שאריות. זכרונות שתמיד יהיו שם, שהופכים לחלק מהחוויות של החיים".

ומה הרגש הכי חזק- כעס, תקווה?

"לא יודעת אם זה כעס, אבל יש ביקורת. אולי אם הדברים היו מתנהלים אחרת התהליך היה מתקצר ואנשים רבים כבר היו זוכים להיכנס לביתם". אבל צופיה אופטימית ומצליחה בתוך הזכרונות מהטרגדיה הנוראית הזו, מחורבן הבית הפרטי שלה, להודות. "ברוך השם שלא היו נפגעים בנפש. זה לא מובן מאליו, אנחנו שמחים לשקם, ולבנות, ולחזור. זה הבית שלנו, ויש לנו המון תקווה".

תשעה באב קיבל משמעות אחרת?

"המילה חורבן היא משמעותית ועמוקה בהרבה כשחווים דבר כזה. והדגש כאן, הוא על הקהילה השלמה. זה לא אדם חדר, זה לא חדר. זו קהילה שלמה שעוברת את הדבר הזה, והחורבן מתגלה במשמעות הכי עמוקה שלו". חודשיים אחרי, בתשעה באב, התושבים הגיעו והתכנסו ליד בית הכנסת כפי שנהגו לעשות מדי שנה, לשיר יחד ולדבר.

"זה היה חזק, אמיתי ומדויק ליום הזה. גם בהקשר של החורבן, וגם מהכיוון השני- הייתה תקווה שאפשר לקום אחרי חורבן, שיכולה להיות גאולה ויכולה להיות שיבה הביתה. משהו מתיישב, והלב חוזר למקום".

תושבי מבוא מודיעים בתשעה באב אחרי השריפה (צילום: אוסף פרטי)