ברור שאנו מצטערים על כל אדם, גם מי שאיננו יהודי, שנמצא בצרה. ליבנו נשבר על כל המשפחות באוקראינה שאיבדו את כל אשר להם, וברחו כשבגדיהם לעורם לארצות אחרות. כל אדם נורמאלי מתכווץ בקרבו כשהוא רואה את המראות הקשים המגיעים מהמלחמה, וליבו יוצא לעזרת האנשים שנעשו חסרי כל בימים ספורים.

אנו מתנחמים קצת כשאנו רואים שמשלחות רבות נשלחו מהעולם כדי לעזור לאחינו הנמצאים בצרה ולשאר הפליטים. גם מהארץ, יהודים רחמנים ממגזרים שונים, עזבו את כל עיסוקיהם ונכנסו לתוך אש המלחמה כדי לעזור ללכודים בכל מה שאפשר, בכסף, בתרופות ובביגוד.

אך גם זה לא מספק אותנו. אנו, למודי הסבל, שעברנו גלויות ארוכות וקשות מבינים לעומק את הקושי הנורא לגלות מביתך, ממולדתך ומארצך, אל ארץ אשר לא ידעת ולא ידעו אבותיך. כל אחד מאיתנו, גם בלי להזכיר את השואה, מרגיש הזדהות עמוקה עם אדם, כל אדם, אשר צריך לברוח מאש הרוסים, ומחפש קורת גג ומקום מקלט. ואנו מוכנים להתאמץ הרבה בשביל כך.

לכן, מתבקשת היא התחושה הפשוטה לפתוח את שערי ארצנו לכל הפליטים הבאים מאוקראינה, לדאוג לכל מחסורם, ולארח אותם בארצנו הבטוחה, בחסדי שמים, עד יעבור זעם.

אבל, אחרי התחושה הבסיסית, מגיע תורו של השכל. והשכל מדליק כאן נורה אדומה. האם באמת אנו רואים את התמונה השלמה? האם כל אלה שמגיעים לכאן הם באמת אנשים חסרי כל שארצנו היא הפתרון היחיד עבורם? האם כל אותם המטיפים בתקשורת לארח את אותם מסכנים עושים זאת אך ורק מתוך דאגה עמוקה עבורם?

עלינו לבדוק את העובדות לעומק. כי במידה וטעינו, אחר כך יהיה מאוחר לתקן. להכניס לפה עשרות אלפי גויים במסווה של אירוח זמני, זו הטעיה. מי ערב לנו שהנכנסים לפה ונהנים מתנאים סוציאליים מעולים יירצו לחזור לביתם שנחרב? כל המסתננים שנכנסו לפה בעשרות השנים האחרונות, נשארו פה גם אחרי שפג התוקף לכל האישורים, ונראה שהם לא יעזבו בקרוב, ודאי לא מרצונם.

זוהי מלכודת. גם אם תיגמר המלחמה, מי יירצה לפנות את אותם פליטים ולהחזיר אותם לארצם? ארגוני זכויות אדם, בית המשפט וממשלת הריפוי והשינוי לא ייתנו לזה לקרות. ובעתיד הקרוב, שכונות נוספות ברחבי הארץ עלולות להיראות כמו מחנה הפליטים בדרום תל אביב.

בוודאי שחלק ממעודדי ההגירה רוצים באמת בטובתם וחושבים שאין לפליטים מקום אחר מלבד ארצנו הקטנטונת. אבל, האם באמת המצב כך? האם אותם מסכנים עלו על מטוס מאוקראינה והגיעו לכאן? הרי אין כלל טיסות מאוקראינה מאז פרוץ המלחמה. אם כן, אותם פליטים כבר נמצאים בארץ בטוחה, בארצות השכנות להם. לארצות אלו יש שטחים רחבי ידיים, ומטבע הדברים חובתם המוסרית היא לדאוג לשכניהם, הרבה יותר מאשר ארצנו הרחוקה מגבול אוקראינה קילומטרים רבים.

יתר על כן, האם העלינו כבר את כל היהודים שצריכים לעלות? הנתונים מראים כי באוקראינה יש למעלה ממאה אלף יהודים. גם אם לא כולם יירצו לעלות באופן מיידי, חובתנו המוסרית הראשונית והבסיסית היא לדאוג לאחינו לעלות למולדתם האמיתית, לפני שאנו מכניסים פה אזרחים זרים למדינת היהודים. ולהיפך, התעלמות מצרת אחינו ודאגה לאחרים על חשבונם היא אקט לא מוסרי ולא יהודי. ברור שכל מי שצריך עזרה ניתן לו כל מה שנוכל, אך אנחנו לא העץ הנדיב, ואיננו יכולים לנדב את כל אשר לנו. אף אחד מאיתנו לא יכניס לביתו אדם חסר בית כאשר הוא עלול למוטט עליו ועל משפחתו את הבית. עלינו לדאוג להם לפתרון שכולל את האינטרסים של כל הצדדים בצורה מאוזנת.

 

עובד בהרב, הוא אברך הלומד בירושלים ומתגורר במעלה הזיתים