יש הרבה צביעות בדיון על פתיחת שערי מדינת ישראל לפליטים מהמלחמה באוקראינה. ברור לכל אחד שצריך להושיט עזרה לאדם בצרה, ברור לנו גם כעם ששרד פרעות בהיסטוריה שלו ובעיקר את השואה הנוראה, שנהיה הראשונים להושיט יד לבני אדם בצרה, אבל גם חובה לדבר על יכולת הקיבול.

תחילה צריך להבין שלא מדובר במדינה שאנו גובלים בה, לכן מבחינת החוק הבינלאומי, הם אינם פליטים, אלא כאלו מגיעים ממדינות בהם הם בטוחים, מפולין, רומניה וכ"ו. ישראל היא המדינה השלישית אליה מגיעים אותם פליטים. למדינות האיחוד האירופי, אלו שבגלל הרצון של האוקראינים להיות חלק מהם ישנה חובה מוסרית גדולה לסייע לאותן פליטים. ובעיקר לאלו שבגבול שיכולות להיות הבאות בתור בכוונת של פוטין. תרחיש שנלקח לא פעם.

דבר שני, יש לזכור, כי ישראל קולטת המון פליטים מאוקראינה, הזכאים לעלות אליה על פי חוק השבות. מדובר בהרבה בני אדם, שישראל מעוניינת לקלוט על פי החזון הציוני, כמדינתו של העם היהודי. ישראל חורטת על דגלה לעודד עליה והיא גם תצא מורווחת ממנה, כפי שזה קרה בעליה המסיבית בשנות התשעים.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

יועז הנדל בפתח ישיבת הממשלה היום (צילום: בנצי רובין/ סרוגים)

חשוב להגיד שישראל הייתה יעד אטרקטיבי באוקראינה עוד בטרם המלחמה. אנשים שרצו להגר ולשפר את חייהם ניסו להגר לישראל כך על פי מנהל ההגירה והאוכלוסין.

וגם אחרי שמנינו את כל אלו, יש את העניין ההומניטרי. אז ככל עניין הומניטרי, ישראל צריכה לקבל פליטים על פי יכול הקיבול שלה. היא מדינת הלאום היחידה של העם היהודי. היא גם ככה רוויה בקשיים של עליות שונות, עם פערים שונים ומיעוט ערבי גדול במדינה ועוד סכסוך לא פתור על הגבול המזרחי שלה.

הדבק העיקרי שיש בין העליות שונות זאת הזהות היהודי, עם מתן זכויות אזרח מלאות למיעוטים שבתוכה. על בסיס המרקם הזה, היא צריכה לבחון מה גבול יכולת הקליטה שלה, שתמיד יהיה מספר כלשהו. יכול להיות שזה אלפיים, שבע מאות אלף, או פחות או יותר. מדינת ישראל צריכה לראות איך היא עושה זאת מבלי לפורר את המרקם שלה.

כי זה קל לקונן ולהאשים בקסנופוביה ולאי למידה מההיסטוריה, אבל להתעלם מהטיפול ארוך הטווח. כי כשנותנים אשרות זמניות (ואז יכולת הקיבול גדולה יותר), מי לידנו יתקע כף, שלא תתעורר קול זעקה מדוע מגרשים ילדים שרכשו כבר את השפה העברית, לאחר כמובן שיגמר היתר השהיה והמלחמה תסתיים באוקראינה.

גם כל צד לוקח את הפתרון הפוליטי שלו ליהודה ושומרון ומטיל את זה על יריבו. בשמאל מטיחים כי מי שרוצה לספח מיליוני ערבים מה הוא נבהל מכמה פליטים מאוקראינה, אבל זה עובד גם הפוך, בימין תוקפים כי מי שכל כך חושש מהרוב היהודי ומוכן לאבד שטחי מולדת, תמיד נוהג במדיניות מפליגה לגבי מהגרים מכל מיני טעמים, הרוצים להשתקע בארץ המובטחת.

גם בצד השני, יש הגזמות ותבהלות בלא פרופורציה, לא כל מספר סביר של פליטים, שחובה עלינו להעניק להם סיוע, מכל בחינה אנושית, ממוטטת ישר את המדינה היהודית. אנחנו צריכים למתוח את קצות האצבעות ולראות עד להיכן אנחנו יכולים להעניק סיוע הומניטרי, אבל לראות שהרגלים לא נעקרות ממקומן בצד השני.

שני הדברים והעקרונות צריכים להגיע לאיזון. וזה לא סיפור של "נאצים" מודרניים, חלילה לעומת אנשים נאורים. זה סיפור של איזון. צריכים לעשות הכל כדי לקלוט את מי שאפשר, צריך להבין את מצבה של ישראל, ויחד עם זאת להיות בני אדם ולהיחלץ בצרה.

גם צריך לזכור שלא כל סיוע הוא רק בקליטת פליטים, הטסת ציוד הומניטרי, אוכל, שמיכות, ביגוד וכן צוותים רפואיים ששולחת מדינת ישראל זה לא בדיוק המודל, לא של הנאצים ולא של עוזריהם.

כל צד באופן פבלובי ננעל בעמדותיו, אלה באוניברסליזם כמדד היחיד לפעולותיהם, לא משנה שיש מדינות גדולות יותר, יומרניות יותר ועם מחויבות ממשית למצבה של אוקראינה, ואלה החוששים מכל מעשה הומני שהנה המדינה היהודית הולכת ומתכרסמת לנגד עיניהם. צריך למצוא את שביל הזהב