הרב ליאור קמינצקי ואנוכי, נפגשנו לאחרונה עם חניכות וחניכי מכינת אדרת, מכינה קדם צבאית מעורבת של דתיים וחילוניים, כדי לדבר איתם על ירושלים באסלאם וביהדות, קדושת העיר והמקומות הקדושים.

המפגש הינו יוזמה משותפת שלנו -"מנהיגות דתית לשלום" לדיאלוג בין-דתי.

עוד בטרם המפגש הכינו אותנו לצפות לשיח מעניין ומאתגר, ואכן זה מה שקרה. הצגנו את עצמנו ואת היוזמה, דיברנו על ירושלים ואלאקסא וכמובן נשאלנו מצד תלמידי המכינה שאלות רבות ומאתגרות:

"איזה איום אני מהווה כשאני נכנס למסגד?", "למה החברים שלי, שרוצים להיכנס לאל אקצא, צריכים להוריד כל סימן יהודי או להיות מלווים בכמה שוטרים?", "האם השלום צריך להתחיל מירושלים לעולם או להפך?", "האם לפי האסלאם מוסלמי יכול להתפלל בבית כנסת, כאשר לפי היהדות יהודי יכול להתפלל במסגד ועדיין  דווקא באלאקסא הוא לא יכול להתפלל?".

דיברתי על הסכסוך הפוליטי המתמשך, על האירועים שהתרחשו בחודש מאי שעבר, על חשיבות התפילה בחודש הרמדאן, ואיך כל מה שקרה בשיח' ג'ראח, עיכוב המשטרה את האוטובוסים של המתפללים המוסלמים לתפילתם באלאקסא ועוד הרבה דברים, הבעירו את האזור.

הרב ליאור לצידי, הציג את תפיסת עולמו על מגוון הנושאים וכצפוי לא הסכמנו על הרבה מהנושאים. אך עבורי עצם הנכונות לשמוע ולהשמיע, לנהל שיחה ולהציף את השאלות בצורה מכבדת כל כך לא מובנת מאליה.

בסיומו של שיח מעניין ומורכב שאלתי את תלמידי המכינה – האם ואם כן אז למי הצלחנו לגרום להאמין בגרעין של תקווה? הרוב הרים ידיים לחיוב – יש תקווה!

אם הייתי צריכה לבחור דבר אחד שהמפגש חיזק אצלי יותר מכל הוא עד כמה מפגשים שכאלו חשובים וכמה יש צורך לעודד השתתפות של קבוצות נוספות של צעירות וצעירים ממכינות, מדרשות, תכניות מנהיגות ותלמידי בתי ספר. זה נכון לציבור היהודי וזה נכון גם לציבור המוסלמי.  כל זמן שנמשיך לאפשר שיח שיש בו הקשבה ניצור יותר ויותר תקווה.

בסיום המפגש, אמרתי לעצמי שבחיים לא דמיינתי שאני, ג'דיר המוסלמית מעכו, אשב ליד רב ציוני-דתי מירושלים ואדבר על קדושת ירושלים ועל שלום. כבר עשיתי זאת לא פעם, ובכל זאת המפגשים האלו עדיין מרגשים ומיוחדים עבורי.

 

ג'דיר האני, פעילה חברתית וחברה במיזם "הבימה-אלמנבר" ליצירת חזון דתי לשלום