דני רופ זוכה בימים האחרונים להיות מקור-הרשע-התורן שנשחט בכיכר העיר לקול צהלותיהם של נקיי כפיים.

למי שלא נתקלו בימים האחרונים בחמשת האתרים הפופולריים בישראל שסיקרו את העניין, נזכיר: במהלך אייטם שעסק בפרוייקט התנדבותי של קעקוע צלקות עבור נפגעי טראומה, המגישה רותם ישראל פנתה למגיש דני רופ ושאלה אם יש לו קעקועים. בתגובה שאל רופ "להראות לך אותם?" וביצע תנועה קצרה כאילו הוא עומד לפתוח את חגורת מכנסיו.

אחד האתרים הפופולריים הכתיר אותו מיד כמי שהטריד מינית בשידור חי, והוא הושעה מהגשת שידורים חיים. לאחר שמעשיו הוכתרו באתר נוסף כ"גרימת טראומה", ולאחר שבוטלה הרצאתו שהוזמנה לעובדי המשטרה, עכשיו מתברר שגם היישוב צור הדסה ביטל את הרצאתו שהיתה אמורה לעסוק במטאורולוגיה וחיזוי.

היישוב ביטל את הרצאתו לאחר שנעשה משאל דמוקרטי בין התושבים. הרוב חשבו שלא צריך לבטל את ההרצאה, אבל:" אם הדבר גורם לפגיעה בתושבים שרואים בהזמנתו של דני רופ נזק גדול, הגם שאינם הרוב, אנחנו לא מעוניינים בכך". כך כתבה הוועדה לתושביה. ברור לי למה היא עשתה זאת. אף אחד מהרוב הדומם לא יוציא את עצמו לרחוב כדי לזעוק שהוא בכל זאת רוצה הרצאה על מטאורולוגיה. אבל מספיקה קבוצת מיעוט קולנית שתשמח לצאת לרחוב כדי לגרוף עליונות מוסרית בקלות כה רבה. למי יש כוח להיכנס לבלגן הזה. עדיף פשוט לבטל.

העולם גילה לאחרונה את כפתור הביטול: לוחצים עליו, ו"הופ" אני אוטומטית נהיה שייך לצד הנכון והנקי והנאור של האנושות. תרבות הטיהור הזו מבוססת פעמים רבות על שימוש הלא מידתי במונחים שהם קלף מנצח, כמו "הטרדה מינית", "טראומה" בהקשרים לא מתאימים, תוך השתקה של הדיון והוזלה של המונחים הללו.

יש כאן שימוש מאוד מתוחכם בשפה, שגורם לנזקים אמיתיים. הנזק הוא לא רק לאדם שנצלב בכיכר העיר, אלא גם לשיח הציבורי, לדימוי של גברים שנתפסים יותר ויותר כאיום מעצם נוכחותם במרחב, לדימוי של נשים שנתפסות יותר ויותר כהיסטריות וחסרות מסוגלות להתמודד עם המציאות היומיומית סביבן, וכמובן לנשים שעברו פגיעה מינית, שניטלת מהן היכולת להתנסח באופן שמבטא את מה שעבר עליהן. כמלווה של נפגעות פגיעה מינית כבר שנים רבות, אני מתקשה להשלים עם זה.

ואולי אנחנו צריכים פשוט לחזור אל האינטואיציה האנושית הפשוטה, שאנשים בעלי אינטליגנציה רגשית בסיסית יכולים להכיר בה. האינטואיציה הזו, אם היא עוד לא הושחתה על ידי תרבות הWOKE, תאפשר לנו לא להיבהל אוטומטית מסיטואציה של בדיחה גברית, סרת טעם ככל שתהיה, אלא להפעיל מנגנון סינון.

צפיתי כמה פעמים בשנייה וחצי של הבדיחה שהעלתה את דני רופ אל הגרדום, ואני רוצה להציע הבחנה בין שני סוגים של בדיחות גרועות, שיסייעו לנו במנגנון הסינון הזה:

הסוג הראשון הן בדיחות סקסיסטיות, שחושפות את היחס המיזוגני שיש לדובר, כלפי נשים. אני לא סובלת בדיחות כאלה והן פוגעות בי באופן אישי רק מלעמוד מהצד ולשמוע אותן.

הסוג השני הוא בדיחות שמרפררות לנושא של מיניות, אבל הן לא מיזוגניות.

אני חושבת שהבדיחה של דני רופ היתה מהסוג השני. נכון, היא נאמרה כמה דקות לפני שהוא היה אמור לפנות אל מרואיינת שתדבר על הפגיעה המינית שחוותה, ולכן בתוך ההקשר הזה, הבדיחה הזו הפכה להיות מגה-חסרת-רגישות. אבל דני רופ לא נחשף כאן כמיזוגן, כשוביניסט או כסקסיסט, אלא במקסימום- אדם חסר טאקט.

ביום שבו חוסר טאקט יגרום לצופים לחוות טראומה ולהתחיל לצרוך נוגדי-חרדה במרשם, אני אבין שהעולם הזה השתגע סופית.

תעדכנו אותי כשהגענו אל היעד.

 

אוריה מבורך, מחברת "מה את מבקשת: ספר על אהבה וגוף", עמיתת מחקר במכון ארגמן, ומקימת מכון אפרכסת להתמודדות עם התרבות המערבית