רגע לפני תהום: איום חמור על קיומה של המדינה

העובדה שכל צד מרגיש שעצם קיומו עומד בסכנה, שערכיו, אמונותיו ותקוותיו נרמסים ונגזלים בידי הצד השני, הוא האיום הקיומי החמור ביותר על המשך קיומה של המדינה. אומות מתפרקות ועמים טובעים במלחמת אחים עקובה מדם, כאשר כל צד לא רק שהוא בטוח בצדקת דרכו, אלא כאשר הוא רואה באחיו איום.

אינני יודע מה נתניהו הצליח להשיג עבור 'הימין'. כמעט כל דוברי הימין שאינם אנשי ליכוד טוענים שהוא איננו 'ימין'. דבר אחד נתניהו הצליח להשיג, את תחושת הפחד הנורא מהאחר. הוא הצליח לגרום למשפחה אחת לעזוב את הארץ, והוא הצליח לגרום לנו להרגיש שהחברים שלנו בעבודה ובמילואים הם איום קיומי עלינו ועל ערכינו, רק מפני שהם לא 'ימין מלא'.

כמי שלומד ומלמד את תולדות החורבן השני, אני מכיר לפרטיה את השנאה שחלחלה בציבור ואת דברי השטנה שהוטחו מכל עבר. כאשר קוראים את אגדות החורבן ניתן לשמוע את קולות הפרימה של הרקמה החברתית, אפשר לחוש את הלבה היוקדת של השנאה. הרגעים המתסכלים ביותר בסיפור החורבן הם אלו שבהם היה נראה שלרגע ישנו שביב של הסכמה בין הפלגים. אתה מקווה שאולי זה יהיה רגע המפנה, מצפה שחכמים ולוחמים יתעשתו ויצילו את המקדש והעם. אבל כל הסכם נועד להיות מופר, כל תקווה לשינוי סופה אכזבה ומרחץ דמים. הדבר היחיד שניתן לומר לזכותם הוא שהם נותרו נאמנים לאמת שלהם עד הסוף. הם לא וויתרו כמלוא הנימה על אמונתם וערכיהם. על האמונה ב'צדקת דרכם' אנחנו מקוננים מידי שנה בתשעה באב.

הדרך היחידה להימלט מנתיב השנאה בואכה מלחמת האחים, הנתיב שבו הלכנו בשנים האחרונות, היא רק על ידי נשיאה משותפת בעול מהמסד ועד הטפחות, מהכביש והעיריה ועד לכנסת וראשות הממשלה. אמת, לשם כך אנחנו והם חייבים להתפשר. עלינו להתכחש לרבות מהאמונות שלנו ומהערכים שלנו, אנחנו חייבים לגעת בציפור הנפש. עלינו לעשות דברים שהמדריכים שלנו בתנועה לא לימדו אותנו עליהם, ושרבותינו בישיבות לא העלו על דעתם.

ייתכן שהדיבורים על קרע וסכנת מלחמת אחים נראים בעיני חלק מאיתנו כאיומי סרק, בעוד שהאיום האמיתי הוא על ההתיישבות ביהודה ושומרון, מערכת המשפט ועוד. גם אנשי בית שני חשבו שהאיום החמור ביותר הוא שהכהן הגדול יהיה 'משלהם'. אבל בית המקדש? הוא הרי תמיד היה כאן ותמיד יהיה כי ככה ה' הבטיח! התהום שלפנינו איננה 'גירוש' נוסף מאדמת מולדת, ואפילו לא שאלת הגיור. הסכנה שבפנינו היא המשך קיומה של מדינת ישראל. אתמול נעשה צעד ראשון כדי לבנות הנהגה משותפת למדינה. זהו צעד מהוסס מאד, ראשוני מאד. חבלי הלידה שלו היו קשים מנשוא והם הם העדות לעומק השנאה והאיבה, ולכך שהוא היה חיוני כל כך.

גדולתם של נפתלי בנט, יאיר לפיד, איילת שקד, ניצן הורוביץ וגדעון סער היתה שהם הבינו שכנבחרי ציבור הם אינם רק נבחרים של הציבור שבחר בהם, אלא שהם משרתיו של העם כולו ושל המדינה על כל חלקיה. הם הבינו שהם חייבים לראות וליצור תמונה שלמה יותר, גם אם עדיין לא מלאה של החברה הישראלית. הם אינם בוגדים אלא בונים גשר על פני מים סוערים. הם אינם רמאים אלא אנשים שרואים אמת רחבה יותר מהאמת שלי ושל הקבוצה שלי. אני מתפלל ומקווה שהם יצליחו ביחד כי אין להם ולנו ברירה אחרת. לניר שלמד שלוש שנים מעלי, לעידית סילמן שאינה מכירה אותי אבל אני מעריך אותה מאד, ליועז הנדל שזכיתי להכיר בשנתיים האחרונות, אני יכול רק לומר המשיכו לבנות את הגשר.

ד"ר מאיר בן שחר, מכללת שאנן והאוניברסיטה הפתוחה