חודש מרחשוון תמיד היה הכבשה השחורה בלוח השנה היהודי. אפילו השם שלו עושה בעיות והמדקדקים מוסיפים לו מרירות ורשמיות, משל היה האדון הנרגן של י"ב הירחים. אבל אני, אני דווקא מחבב אותו את מרחשוון.

בחודש הזה, מתחיל אני ועמי לשאול על הגשמים ועונת הסתיו פותחת את שעריה. עת כינוס הטבע לעצמו והתכנסותם של האנשים לביתם המוגף מחמת הרוחות והמטר. גם בבתי הכנסת, מתכנסים ישראל לתפילות שתהיה השנה גשומה בגשמי ברכה ואם אינם נענים, יחידים מתענים שלוש פעמים. עד כדי כך מגיעים הדברים שיהודי תימן מבטאים את שמו של החודש במשמעות של 'מרח-שון', על שום השפתיים שמרחשות בתפילה חרישית מתמדת לבואו של הגשם.

תפילתנו לגשם, אינה רק לכמות משקעים או למילוי בורות ומאגרים. הגשם הוא קשר, בינינו ובין ריבון העולם. תופעת טבע ייחודית היא הגשם, בניגוד לזריחה והשקיעה הידועים מראש עד לדקות ושקיעות, בשונה מהופעתו של הירח המחושבת עד לחלקיה הקטנים של השעה, הגשם שומר על 'אפקט ההפתעה'. טובי החזאים אינם מוכנים לחתום על כמות הגשמים שתרד בחורף הקרוב, תחזיות הולכות ובאות והערכות עולות ויורדות. גם ביום בואו של הגשם, על עיר אחת מומטרים גשמי עוז ובשניה חמה מפציעה בין עננים קלים. פתאום הוא בא ולפתע הוא הולך, יכול לתפוס אותך בלכתך בדרך ויתכן שירפה ממך בדיוק ברגע שהגעת למחסה מכסה.

הותיר האל בעולמו את הגשם לעצמו, שמר בצרור מפתחותיו את מפתח הגשמים. עולם כמנהגו הולך אבל לגשמים מהלך משלהם. כי יודע האל, שאם כל הטבע יסתכם במשוואות מדרגה שניה ומערכות הכוכבים יחושבו באלפית המעלה יהיה האדם קשור אל העולם רק בשכלו הקר ואת האלוקים לא יבקש. השאיר האלוקים את הגשמים בידו, ברצונו יפתח את אוצרות המים וברצותו יבצר ממנו ליהנות מהם. או אז, עיני האדם נשואות אל השמים, פיו מלא תחינה בעת היורה ותודה בזמן המלקוש, מכיר הוא שאין כאן גלגל מתגלגל מאליו ועולם הסב על צירו.

ליבי מחבב את הקשר הזה ואפילו יותר מזה שהיה בחודש האיתן מלא החגים. את אלוקינו אנו צריכים למצוא לא רק בשולחנות החג העמוסים, בתפילות ההמוניות ובריקודים הסוערים. האל נמצא גם בארוחת הערב הזוגית לאחר יום עמל, בתפילת מנחה חפוזה ובלימוד קבוע כמו מאליו. כי מי שלא מחפש את אלוקיו בפרטים הקטנים, בקושי ימצא אותו. מי שלא יחפשהו בפינות החיים, כולל האפלות שבהן, יפגוש אותו רק בטרקלינים מכובדים; ובכאלו רבותיי – אנחנו בקושי נמצאים. מהיכלי המלכות יצאנו מסוף ראש השנה, דלתות הארמון ננעלו בתום יום הכיפורים והחדרים ההדורים נסגרו בפירוקה של הסוכה. כעת, אנו ברחובות העיר, בסמטאות החיים ונפתוליהם, בקרנות הרחוב ועם יושביהן. גם כאן נבקש את אלוקים, שימטיר עלינו את טובו ואת הרגשת הקרבה לה התרגלנו.

כך גם נעשה, ניאבק על כאבה של העגונה האפרורית ולא רק על העולה לתורה הפומבית, נעסוק בחינוכו של המתקשה ולא רק בפלפולו של העילוי, נטה אוזן גם לחלש ולא רק למנהיג הכריזמטי, נכוון גם בעמידת ערבית מאוחרת ולא רק בקבלת שבת קרליבכית ארוכה, נהגה בדף היומי ולא רק בדרשות מלאות פאתוס. אל נהיה ספונים בהיכלי השן, נצא אל הרחוב, נרים ראשנו לקלוט את טיפות המים ממעל, נרטב מעט ונדע כי ספוגים אנו בטיפות של אהבה, טיפות של מסרים.