פעמיים נכשל בעבר המחנה הלאומי בהתמודדות עם האידיאולוגיה הפוסט-ציונית – כאשר לא מצא פתרון לאוסלו ולא מנע את העקירה של גוש קטיף וצפון השומרון. ובמיוחד כשלא שיקם את המפעל הציוני לאחר שני האסונות הללו.

כי היה ברור שיבוא הגל שלישי, אך התעלמנו, ולא התכוננו. ועכשיו אנחנו סופגים את המתקפה השלישית, שכבר החלה. והיא, כנראה, תכריע את גורלה של הציונות. את מדינת הלאום בוודאי.

בל נטעה, מה שקורה עכשיו זו לא מתקפה משפטית על נתניהו, או "רק" חוסר רצון של בג"צ להרוס את בתי המחבלים. או עודף רצון של אותו בג"צ להתערב בגסות בעבודת הכנסת ולבטל את החוקים שנחקקו שם. ולכפות על הכנסת – ועלינו, על הריבון – את דעתו. לא דעתו המשפטית-מקצועית – אלא את השקפתו הפוליטית הכושלת של השמאל.

דורסנותה של "מפלגת הבג"צ" זו רק זירת קרב אחת במערכה האידיאולוגית הרחבה בין השמאל הפוסט-ציוני לימין הלאומי. התקשורת והאקדמיה מזמן נכבשו על ידי השמאל, ואיבדו כמעט לחלוטין את הפלורליזם הרעיוני ואת חופש הביטוי. והפכו למכונות לשטיפת המוחות השמאלנית. בשיתוף פעולה הדוק עם מערכת החינוך ועם עולם התרבות.

הפגנה מול הכנסת (צילום: אולביה פיטוסי/ פלאש 90)

השמאל הפוסט-ציוני בונה את הצלחתו על חוסר תגובה מתמשך – רעיוני ומעשי – של המחנה הלאומי. חוסר התגובה שנובע מהעדר יוזמה ורצון לשלוט במצב.

השמאל יודע היטב שהמחנה הלאומי תמיד נגרר אחריו שני צעדים מאחור. ורק מייצר תגובות מאוחרות ובלתי מזיקות. בשוליים, בלי לתקוף את סוגיות הליבה. לכן, עד שלא נתחיל לתכנן את מהלכינו שני צעדי קדימה – אסטרטגית וטקטית – נמשיך להיות מובלים. ולא נוכל תכנן עד שלא נבין מה הטעויות שעשינו.

הכישלון בהובלה זה לא רק הבעיה המפורסמת של "המשילות". אי-אפשר למשול כשאין לך תורה אידיאולוגית, פרי יצירתה של האליטה האינטלקטואלית הלאומית. כי כמעט אין לנו כזאת, לפחות בעמדות המפתח. אפשר רק להתגעגע לזמנים של ז'בוטינסקי, אורי-צבי גרינברג ויאיר שטרן.

במשך דורות הימין לא יצר את המנוע האידיאולוגי משלו, והרכב הפוליטי של המחנה הלאומי נתקע על אדי הדלק הרעיוני האחרונים. שנשארו מהתדלוק האידיאולוגי האחרון עוד מלפני המהפך של 1977. הציונות הדתית הייתה היחידה שעוד סחבה קצת את המחנה בשנות ה-90 – אבל גם כוחותיה אפסו אחרי העקירה.

קברו של מנהיג הלח"י יאיר (אברהם) שטרן (צילום: פלאש 90)

והימין החילוני? במרוצת השנים הוא הזניח גם תהליכים ארוכי תווך, וגם נכשל במשימות של יום-יום. הדוגמה לכך – סיפור מעשה של חוק הלאום. שנתיים עברו מאז חקיקתו – ומה נעשה בהמשך לאותו הישג לאומי חשוב? כלום.

החלת הריבונות, רפורמות במערכת המשפט, שיקום החינוך הציוני (וחינוך בכלל) – כל זה היה אפשר לקדם על בסיס חוק היסוד ההיסטורי הזה.

ועכשיו, כשנתקלנו בהתנגדות עזה של האנטי-ציוניים (שדווקא הבינו את חשיבותו של חוק הלאום ואת מסוכנותו לתורתם) עלינו להתחיל לסגור פערים תוך כדי הסתערות-נגד. תחת אש.

כן, הגיע זמן להדוף את הגל השלישי הזה. לסדר את המחשבה הלאומית, את הנשימה הציונית, לגייס מילואים של כל העתודות ולהתחיל להשתלט על העניינים. בתקשורת, מול מערכת המשפט ובמערך הבונקרים התת-קרקעיים של האקדמיה.

ובעיקר – להציג לציבור חזון לאומי ברור. בלי מדינה ערבית ממערב לירדן, בלי שחיתות ופוליטיזציה במערכת המשפט, עם תקשורת חופשית ולא מגויסת, ועם אקדמיה שעוסקת בהשכלה ומחקר ולא בתעמולה נגד המדינה וערכיה. ועם עלייה ולא הגירה כלכלית של מי שאין לא בפעול זיכה ליהדות.

אחרת מתקפותיו של השמאל יחלישו אותנו מספיק למתקפה האמיתית של כל אויבינו החיצוניים. שעוקבים בעניין רב אחרי יכולתנו לזהות סכנה ולהגיב, ואחרי המצב הכללי של החוסן הלאומי שלנו. לכן, כאמור, זו העת לפעול. עכשיו, בכל העוצמה. ובמקביל להיערך למערכה ארוכה. כבר אין ברירה – אנחנו עם הגב לקיר. ובמבחן השלישי אנחנו לא יכולים להכשל.

 

מיכאל לובוביקוב, יו"ר הפורום 'ישראל-2030'