קניוק,תביא חתימה: מה לכל הרוחות קרה לשבוע הספר?

ניקול קראוס, מחברת תולדות האהבה, הייתה בשבוע הספר בכיכר רבין. היא ישבה וחייכה במאמץ לקוראים הנלהבים שצבאו עליה, העייפות ניכרה בעיניה הטרוטות, והיא חתמה באנגלית ובכתב מסתלסל על ספר ועוד ספר. בין הקוראים שהיו סביבה שמעתי את דו-השיח הבא:
– "מי זאת?"
– "ניקול קראוס."
– "היא סופרת מפורסמת?
– "כן."
– "קראת מה היא כתבה?"
– "לא."
– "אז למה אתה מבקש ממנה חתימה?"
– "כי היא מפורסמת".
– "אה."

ובגן הפעמון, בירושלים, ניגש חנוך דאום לאנשים שעברו ליד הדוכן שלו בידיעות ספרים ואמר להם: "שמעתי שהספר החדש שלי נמכר טוב בחנויות, רוצים לקנות אותו?"

אם הייתי צריך לסכם את מה שקורה בשוק הספרים הישראלי (ואפילו הגלובלי) בזמן האחרון, אבל במשפט אחד, המשפט היה מדבר על העברת תשומת הלב מגוף היצירה אל כל מה שעוטף אותה. אני לא מתכוון רק לסופרים, שעומדים כמו מוכרי בקר בדוכני הספרים ומטביעים חותם על כל חתיכת בשר שיוצאת תחת ידם. סליחה, על כל ספר שיוצא תחת ידם. כאילו שהספר החתום הוא בעל משמעות גדולה יותר מאשר הרגיל. אני מתכוון גם למגמות התת-קרקעיות שנושבות בביקורת הספרים ובספרים עצמם.

אתגר קרת ויואל הופמן, שני סופרים מהשורה הראשונה שהוציאו בזמן האחרון ספר חדש, הם דוגמא טובה לכך. אף על פי שאם נזכיר את שניהם יחד באזני חובבי ספרות יש מהם שיתחלחלו, שניהם מפרקים את אבני הבניין הבסיסים של היצירה: הגיבור, העלילה, הקונפליקט, האמירה. יואל הופמן פונה לקוראיו ותוהה האם יש בהם כאלה ששמם הוא מנשה, ופעמים אחרות הוא מהתל בנסיונות של קוראיו ליצור עלילה משמעותית משברי הסיפור שהוא מציג בפניהם. אתגר קרת מספר על גיבורים שפונים אליו, כלומר לסופר. בכלל, סיפוריו של קרת דומים לרעיון הבסיסי של היצירה, אבל ללא כל המעטפת הסטנדרטית. כל אבני היסוד הבסיסים, שהיו שנים ארוכות בספרות, הולכים ומתערערים.

לכשעצמה, אין מגמה זו שלילית. כבודם של הופמן וקרת, שני סופרים שחביבים עלי ביותר, במקומם מונח. לחלק ניכר מסיפוריהם יש תוכן, לא זו הנקודה. הבעיה מתחילה כאשר אין תוכן אמיתי לספר, אלא כל כולו משחק בתצורה החיצונית שלו. באנלוגיה קלה מהפילוסופיה היוונית, זה משחק ב'צורה' על חשבון ה'חומר'. יחס למה שעוטף את היצירה, ולא ליצירה עצמה. יוצר שמתייחס רק לצורה הוא בעצם ריק, חלול מבפנים. אם ננסה לבדוק מה הסיפור הזה אומר לנו, נגלה שהוא בעצם לא אומר שום דבר מלבד לשנות משהו בתצורה החיצונית שלו.

בביקורת הספרות הדבר בולט יותר: במקום לדון האם אמירתה של היצירה נכונה או לא, כפי שעשו מבקרי הספרות הישנים (מישהו הזכיר את ברוך קורצוויל?) נותרה ביקורת הספרות האמיתית נחלתם של מעטים, לומדי ספרות באוניברסיטה. הביקורת עצמה הפכה להיות מעין בוק-ריפורט: לספר על מה הספר מדבר, כמו הכריכה האחורית. לעיתים הביקורת גם מרחיבה, דנה האם הכתיבה טובה או לא, האם הגיבורים אמינים או עשויי קרטון, אבל בודד יהיה המבקר שיתהה האם האמירה של הסופר נכונה או לא. עם מה היא מתכתבת, מה הוא בכלל רוצה להגיד. נניח, האם הפתרון שמציג גרוסמן לבדידות הקיומית ב'שתהיי לי הסכין' הוא נכון ואמיתי? יש דעות לכאן ולכאן, כמובן, אבל מעטים המבקרים שידונו בזה.

וזו הבעיה האמיתית.

ספר הוא שום דבר ללא תוכן אמיתי שאפשר לדון בו. לכל היותר משחק מילים ולא יותר. דברים כאלה מתאימים לטלויזיה, אבל כשהם גולשים לממלכת החשיבה יש פה סכנה.
למזלינו, מצבם של הספרים עצמם עדיין טוב. לחוסר מזלינו, מצבה של הביקורת הרבה פחות טוב, והמצב שלנו, הקוראים, אפילו פחות טוב ממנה, אם זה אפשרי.

את תוצאותיה של הבעיה הזו אנחנו רואים בחגיגת המו"לות של שבוע הספר. החל מהסופרים שמתרוצצים מקצה אחד לקצה שני בשביל להעניק חתימות על ספריהם וכלה בהשקתו של ה'ivrit', הספר האלקטרוני העברי הראשון. מחווית קריאה אינטימית עברנו לרדיפה אחר חתימתו של הסופר, ומדיון בתוכנו של הספר עברנו לדון האם הספר עצמו יכחד מן הארץ. והרי הרעיונות הם העיקר. לא הדפים, לא העטיפה ואפילו לא החתימה הרציפה של הסופר העייף, זה היושב שְׂבע-מחמאות (או עמוס תקוות) על הכסא בשבוע הספר ומשתוקק לכוס קפה.

ולמרות זאת, יש עוד תקווה. בתחילת שבוע הספר השתתפתי באירוע בשם 'שבוע הספר האלטרנטיבי' בירושלים. שלש בנות העמידו את דירת הרווקות שלהם לטובת מכירת ספרים בחמש ובעשר שקלים שהלכו ישר לנזקקים. הספרים באו מאנשים שאין להם עוד מקום בבית, הכסף בא מאנשים שיש להם עוד מקום בבית. זו הייתה חגיגה בזעיר-אנפין לאוהבי קריאה, אנשים נהלו דיונים על ספרים כאלה וספרים אחרים, אבטיחים קרים חייכו אלי מהמרפסת ושום סופר לא חתם על ספריו. אפילו הספרים – מרוטים, חסרי כריכות ועטויי קיפולים – היו איכותיים: אני יצאתי משם עם יהושע קנז, יורם קניוק, א.ב. יהושע וגבריאלה אבִיגוֹר רותם, ארבעתם בשלושים וחמש שקל.

מכיכר רבין לא יצאתי ולוּ עם ספר אחד. האמת, רציתי לבקש מעשרות הסופרים שם לחתום לי על היד, אבל בסוף ויתרתי על הרעיון: אחרי הכל, ניקול קראוס לא צריכה לסבול מהרעיונות שלי רק בגלל שהיא יודעת לכתוב.