בישיבת עוז ואמונה שהקים הרב אחיעד אטינגר הי"ד בדרום תל אביב, צויין שנה להירצחו בפיגוע הנורא והמשולב בצומת אריאל. באזכרה שהתקיימה ביום חמישי האחרון, בהשתתפות הרב הראשי הרב דוד לאו ובני המשפחה, ספד לו חברו הקרוב ואיש עוצמה יהודית יצחק וסרלאוף: "שנה עברה ואני זוכר הכל- כל רגע עם הרב היה משמעותי, היה מנוצל היטב".

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

יצחק וסרלאוף אזכרה אטינגר

"שנה שלמה הדחקתי, היה קשה להתמודד", אומר וסלראוף בכאב. הרב אחיעד אני יושב וכותב, מוחק וכותב שוב ומוחק וכותב שוב כי איך אני יכול לתאר את מה שיושב לי על הלב?! שנה עברה ואני זוכר הכל", הוא מתאר. "כל רגע עם הרב היה משמעותי, היה מנוצל היטב. מתחילת היום שהרב היה נכנס בריצה למקומו בבית המדרש, פותח את הספר, יושב לומד, כי זה העיקר- כל מי שנכנס היה מרגיש את העוצמות של הרב".

וסרלאוף מספר על ההקמה של הישיבה: "מנסה לגייס תלמידים לשנה הבאה, סוף סוף הצלחנו להביא מישהו שיראה, הוא מסתכל על השעון ובורח אחרי שעה. הרבה אנשים היו פה וברחו, אבל גם שהיה קשה הרב נשאר, הוא נשאר כדי להילחם כנגד כל הסיכויים. אפילו אני שהייתי פה לא האמנתי מספיק, שהגענו לכאן לפני 4 שנים המקום היה דומה לסוג של חורבה עתיקה, הרב עבר בין החדרים- 'כאן יהיה בית מדרש, כאן יהיה חדר אוכל, כאן יהיה חדרי שינה'. ואז הגיע התרומה של המזגן הראשון ביום שישי, הרב הלך והרים את המזגן כדי שכבר ביום ראשון יהיה לתלמידים, לא חיפש הנחות ועזרים- בעצמו הסתובב והרים את המחסן, כי גם לא היה מישהו אחר שיעשה את זה. לא חס על כבודו".

"פעם אחת הייתה לי שאלה הלכתית מורכבת, התקשרתי, הרב היה מסופק בתשובה, אמר שהוא 'בודק וחוזר אלי'. חזר אלי אבל לא עניתי, עוד הפעם ועוד הפעם ועוד הפעם, ראיתי מלא שיחות שלא נענו. חזרתי. הרב רדף אחרינו כי היה מלא שליחות".

ראיתי אותו יושב על הארץ ובוכה

כשהרב היה ראש הכולל הוא היה לומד ברצף מהבוקר עד הלילה. הגעתי יום אחד בסביבות 1 בלילה אחרי ששכחתי ממשהו בישיבה, ראיתי אותו יושב על הארץ ובוכה בתיקון חצות. ברחתי משם, הרגשתי מבוייש ומביך. אבל את המחזה הזה והרגע הזה שהוא יושב ששם זה נכנס פנימה ואי אפשר לשכוח. הוא היה הרב של כולם".

וסרלאוף מסכם: "עברה שנה, השנה הזאת הרב לא התקשר לשאול אותי למה לא באתי לישיבה, לא התקשר לשאול מתי אני מגיעה לסדר צהריים וגם לא איך אפשר להביא תלמידים נוספים, הכאב נשאר, הזיכרון לא מרפה".