דעה: המאבק הפוליטי האמיתי הוא בין בנט ללפיד

כמה תופעות מעניינות אפיינו את מערכת הבחירות הזאת, והן ממשיכות ומאפיינות את המו"מ הקואליציוני.

החדשה המסחררת ביותר היא התחזקותן של יש עתיד ושל הבית היהודי. למעשה, אפשר לומר שיש עתיד תפשה את המשבצת שהתפנתה ע"י קדימה. המשבצת האומרת שכדאי שתהיה כאן מדינה הדואגת לרווחת אזרחיה ולא לאידאלים.

אבל מה גרם להצלחתה של קדימה? מה גורם לכך שמפלגה שאינה מוכרת שום אידאל ושום דרך, עלתה לגדולה והותירה הרחק מאחור את המפלגה השמאלנית הגדולה השרשית והערכית? מפלגה ותיקה שיש לה אמירה, והיא מייצגת את מחנה השמאל בצורה מסורתית מאז קום המדינה?

גם ההצלחה המסחררת של הבית היהודי, מן הראוי שתתפוש את תשומת לבנו. ועוד יותר ממנה – האובססיה של מפלגת השלטון כלפיה. מה מביא את מפלגת השלטון לתקוף בצורה חסרת תקדים מפלגה בינונית שאינה מאיימת עליה, ואף צפויה להיות השותפה הנאמנה ביותר?

התהליך האמתי

לכאורה נראה שהמאבקים האידאולוגיים הגדולים שעמדו בעבר בבסיס המחלוקת הפוליטית במדינת ישראל היו כלא היו, ופינו את מקומם למאבקים אחרים. ולא היא.

לפני שני עשורים הויכוח הפוליטי הגדול ביותר היה בשאלה האם לסגת מיש"ע או להשאר שם. אף אחד מהצדדים לא נימק את דעתו בשיקולים ערכיים. לכל אחד משני הצדדים היו נימוקים פרקטיים שבהם הוא השתמש כדי לנמק את דעתו: בטחון, הרתעה, שלום וכו'. אבל לגמרי במקרה, רוב אלה שסברו שהפרקטיקה מחייבת לסגת מיש"ע היו אנשים בעלי השקפת עולם חילונית באידאולוגיה, ורוב אלה שסברו שהפרקטיקה מחייבת להשאר ביש"ע היו דתיים או אנשים שיש בליבם פנה חמה ליהדות.

עם הזמן, הנימוקים הפרקטיים התהפכו. התברר שאין פרטנר לשלום, המציאות בשטח השתנתה. כאן היה צפוי ששני המחנות יחליפו את דעותיהם. אם באמת שיקולים פרקטיים הם אלה שהובילו אותם אל המסקנה, כעת השיקולים הפרקטיים מחייבים את ההיפך. אבל זה לא קרה. כל צד הוסיף לדבוק בעמדתו בנחרצות, תוך נימוקה בנימוקים הפוכים.

לפני כעשור ומטה, המאבק הפוליטי העיקרי עסק בשאלה האם אנו מדינת היהודים או מדינת כל אזרחיה. וגם כאן – לגמרי במקרה שמרו שני המחנות על זהותם.

ונשאלת השאלה: איך שאלה פרקטית הופכת להיות שאלת מפתח שכל המדינה מתעניינת אך ורק בה במשך עשרות שנים?

התשובה היא שהשאלה מעולם לא היתה שאלה פרקטית. היא לבשה צורה כזאת כי שני הצדדים לא העזו להעלות על דל לשונם את השאלה האמיתית. אבל השאלה האמתית היא שאלה מרכזית שעוסקת בזהות שלנו: מי אנחנו בכלל ומה אנחנו עושים כאן:

האם באנו הנה כחלק מתהליך הגאולה האלהי האמור בתנ"ך כדי להיות מדינת הגאולה המובטחת, או שבאנו לכאן כדי להיות עם ככל העמים.

אם באנו להיות עם ככל העמים – אנו חייבים לברוח ולהפטר מכל מה שעלול להזכיר לנו דברים אחרים: חברון, ירושלים, בית אל, שילה, שכם. לא בשביל המקומות האלה באנו לכאן. באנו בשביל להיות עם ככל העמים. אם באנו כדי לשוב אל ארצנו המובטחת – איזו משמעות יש למדינה אם לא יהיו בה חברון וירושלים והר הבית?

אבל אף צד לא מוכן להסתכן ולהעלות על פני השטח את השאלה האמיתית.

מתי השאלה הזאת כן תצא אל פני השטח?

היא תצא. היא חייבת לצאת. היא עוד תלבש צורות שונות, אבל היא תצא. במדינת ישראל שתי המפלגות הגדולות תהיינה המפלגה הדוגלת בכך שאנו מדינתו של ה', והמפלגה הדוגלת בכך שאנו מדינה ככל העמים, פשוט משום שזו השאלה האמיתית שבאמת מעסיקה אותנו.

את המשבצת של המפלגה הגדול של השמאל, תפשה בעבר קדימה והיום יש עתיד. האמירה שאין אידאולוגיה היא אמירה מאד אידאולוגית: אין לנו ערכים ואנו נאבק על כך מאבק ערכי במסירות נפש. כי אנו מאמינים באמונה שלמה באי-אמונה. אנו מאמינים באמונה שלמה שאין במה להאמין, וכדרכו של מאמין – נמסור על כך את הנפש.

נכון, יאיר לפיד לא אומר את זה, וודאי שלא שי פירון. אבל המצביע הטיפוסי של יש עתיד – אומר זאת במלוא פה.

ומה בצד השני?

תפישת משבצת המפלגה השמאלית הגדולה ע"י יאיר לפיד, אינה מטרידה במיוחד את נתניהו. הרבה יותר מטרידה אותו המחשבה שאת מקומו של הליכוד יתפוש ביום מן הימים הכח האומר שהמדינה הזאת היא מדינתו של ה'.

תוך כדי מערכת הבחירות כתבתי את הדברים הבאים: "הבית היהודי אינו מפלגה סקטוריאלית. הוא נאבק על השקפת העולם המאמינה שאת המדינה יש לנהל בדרכו של הקב"ה. כל אחד נאבק בצורה דמוקרטית על דעתו, הבית היהודי בצורה דמוקרטית על דעתו שלו (פעם היתה מפלגה סקטוריאלית שדאגה למוסדות של המגזר ותו לא. היא כבר לא קיימת. היום יש מפלגה שנאבקת על דעתה בשאלה איך צריכה המדינה להתנהל). המחנה הדתי הוא לא עדה, הוא דעה!!! ועל דעתו הוא נאבק. אנו מאמינים שהמדינה צריכה להתנהל בדרך שקבע הקב"ה. זוהי דעתנו. יש שתי דרכים להגיע לזה. או להכנס למפלגה הגדולה ולהשפיע מבפנים כך שזו תהיה המפלגה שתאמין שאת המדינה יש להנהיג בדרך הקב"ה, או ללכת למפלגה המאמינה בדרכו של הקב"ה ולהפוך אותה למפלגה הגדולה. יש כאן שתי דרכים, הללו מעדיפים את זו והללו מעדיפים את זו. זוהי מחלוקת טכנית וטקטית ולא אידאולוגית. חבל שהמחלוקת הטכנית והלא-חשובה הזאת מתדרדרת לשנאה ולמריבה טפשית".

כך כתבתי לפני הבחירות. כעת כבר ברור לי איזו משתי הדרכים נכונה, או לפחות נראית כנכונה. הקמפיין האגרסיבי של הליכוד מוכיח שהליכוד רואה בבית היהודי מתחרה, ולא מפלגה סקטוריאלית. אם הוא היה רואה בבית היהודי מפלגת לוויין סקטוריאלית, הליכוד לא היה חש מאוים ולא היה יוצא בקמפיין כזה.

הליכוד אמנם האשים את הבית היהודי בסקטוריאליות, אבל זה מגוחך: הלא אם באמת היו רואים בבית היהודי מפלגה סקטוריאלית, לא היו חשים מאויימים ולא היו יוצאים בקמפיין כזה. הקמפיין נועד להעביר את המסר שהבית היהודי הוא מפלגה סקטוריאלית, לא משום שהיא כזו, אלא כדי להפוך אותה לכזו.

המאבק הנוכחי של נתניהו

כאמור, יום יבוא והמאבק האמיתי יפסיק ללבוש תחפושות ויצוץ אל מעל לפני השטח. מתי יבוא היום הזה? ימים יגידו. נתניהו מנסה לדחות אותו ככל האפשר.

יתכן שבקרוב הבית היהודי ויש עתיד יהיו שני הכוחות המובילים במדינה (או הליכוד והעבודה אבל במבנה חדש). יתכן שנתניהו יצליח למנוע את ההתפרצות הנוכחית ולהשאיר על כנו את המצב הנוכחי, שבו הבית היהודי ויש עתיד הן מפלגות לוויין קטנות המקפידות להצמד לחצאיתה של האם הגדולה, ולא לגדול מהר מדי. אבל יתכן שנתניהו לא יצליח, ושתי המפלגות החדשות תתפושנה את המקום המסורתי של הליכוד והעבודה.

זה יוצר מצב אבסורדי: לבנט ולפיד יש אינטרס משותף – להפוך לשני היריבים הגדולים בזירה. מצד שני, האינטרס הזה עצמו מחייב את כל אחד משני הצדדים להפוך ליריב הפוליטי המר של רעהו, ולהתחבר עם שותפים בצד שלו.

לבית היהודי יש לכאורה הרבה מן המשותף עם החרדים. אלה ואלה מונעים מתוך אותה אמונה. אם יצליחו כל המפלגות הדתיות לאחד את הכוחות ולהתגבר על מחלוקות ועלבונות, ייווצר גוש גדול שמאמין באלהים ומאמינים שהוא זה שצריך לשלוט בעולם. ומתוך כך – להנהיג את המדינה בדרכו. אבל מצד שני – האמנם רוצים בש"ס להנהיג את המדינה בדרכו של ה'? הם מאמינם באידאל הזה? לפעמים נדמה שבעניין הזה הם תמימי דעים עם יאיר לפיד.

אז בינתים כולם מבולבלים. בבית היהודי תהו האם הליכוד יוכל לסלוח להם על הבוץ שהטיח בהם הליכוד במערכת הבחירות והאם נתניהו יסכים לקבל את בנט למרות שרה. הם הרגיעו אותנו ואמרו שבפוליטיקה אין סכסוכים אישיים והכל נקבע ע"פ אינטרסים משותפים, ובו בזמן אמרו שהם לא יסכימו לשבת עם ש"ס כי ש"ס העליבו אותם. כמובן שהעלבון שש"ס העליבו את הבית היהודי בכלל לא מתחיל להתקרב לקרסולים של טונות של הבוץ שהליכוד הטיח בבית היהודי במערכת הבחירות, אבל בינתים הבית היהודי מתחנן להתקבל אצל הליכוד וכורת ברית עם יש עתיד, וש"ס ממהרת להתנצל בפני הבית היהודי. למה נדמה לי שפורים מתקרב?