דמיינו לרגע ישיבת מטכ"ל, בה יושבים כל האלופים על סגניהם ומשניהם סביב שולחן עגול והרמטכ"ל בראשם ומנסחים כיצד התו"ל של צה"ל אמור להראות.

מפקד החטיבה הצפונית באוגדת עזה אומר כך ומפקד חטיבת שומרון אומר אחרת, אלוף פיקוד הצפון טוען כנגדם להפך ומפקד חיל האוויר מקשה עליהם מתוך תו"ל ישן.

לצד השולחן יושב עוד קצין עם מחשב מולו, ואינו אומר מילה. כל תפקידו הוא לכתוב. מה לכתוב? הכל. כל רעיון שנזרק לחלל האוויר, כל מור"ק שמוזכר, כל "מעשה רב (אלוף)" שסופר. הכל נכנס לפרוטוקול. As is בלי פסיקים, בלי נקודות, בלי מעבר שורות.

וברור לי כשמש, שכל מי שירצה לראות את עצמו חלק מאותה חבורת ענקים, לדעת איך לחשוב כמוהם, להכריע במקרה הצורך ע"פ העקרונות שהם תבעו בתו"ל, ייאלץ לעבור על כל הפרוטוקולים ולא יוכל להסתפק בקריאת התו"ל בלבד, המחולק יפה יפה עם סעיפים ותתי סעיפים.

אך האם נצריך כל חייל שנכנס בשערי הבקו"ם לעבור על כל אלו? ודאי שלא.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

הרב שמואל אליהו באולפן סרוגים (צילום: סרוגים)

ומה עם הגמרא?

אין ספק שבמהלך התקופה האחרונה לימוד הדף היומי קיבל חשיפה והדהוד ענק בכל רובדי הציבור בכלל, ובציבור לומדי התורה בפרט.

זכו התנאים והאמוראים, וזכה ר' מאיר שפירא מלובלין, שיפוצו מעיינותיהם חוצה.

אך האם לשם כך כיוונו? האם לימוד הפרוטוקולים שנכתבו על גדות החידקל והפרת מיועדים לכל אחד בכל שלב בלימוד התורה?

בואו נדבר רגע על לימוד תורה.

ללא ספק, לימוד תורה הוא אמצעי מרכזי ביותר למימוש תכלית החיים – ידיעת ה' וקירבה אליו. כל מערכת היחסים שלנו עם ריבונו של עולם, כל אחד מאיתנו מהמקום בו הוא נמצא, מה שמקובל לכנות "יראת שמיים", נבנית על כך שאנו חותרים תמיד תמיד להיות קרובים לאבא שבשמים ע"י האמצעים העומדי לרשותנו – רצוני לומר: לימוד תורה, קיום מצוות, מעשים טובים ודרך ארץ.

ממילא, המטרה של החיים שלנו כפי שאנו מבינים אותה, היא להרים לנו את הווליום של היותנו "יראי שמים" – להיות בני אדם העושים כל מאמץ לדעת את האלוהים, להתקרב אליו, ולחיות בתחושת נוכחותו יתברך, בכל מקום בו אנו נמצאים.

במובן הזה, לימוד ה"דף היומי" מייצר עבורנו יחס מורכב למדי.

שהרי מצד אחד מדובר בלימוד קבוצתי, שלא לומר ציבורי ואף לאומי – חתירה למטרה משותפת עם כ"כ הרבה לומדים – מה שבוודאי מדרבן להתמדה ונותן מוטיבציה משמעותית ללימוד. וזה עובד. כמו מרתון (בעצם למה "כמו"?).

מצד שני, הייתי אומר שמתקיים פה מוטיב מוטיבציה מסוג אחר לגמרי, מקביל אליו.

הבחירה בלימוד התלמוד באופן מקיף, גם אם מדובר על כזה ששטחי יחסית, נוטעת בלומדים תחושה (שלא לומר אשליה), שהם זוכים לאיזשהו קניין רוחני ולידע שנחלתו היא של תלמידי חכמים מובהקים – פוסקי הלכות, דיינים, רבנים חשובים – האליטה האינטלקטואלית של היהדות הרבנית.

מניין נובע הניסיון להתדמות לאליטה זו, גם אם דימיון חיצוני בלבד?

אם תשאלו אותי, אנחנו מושפעים מנרטיב חרדי-אשכנזי שקנה שביתה בישראל בעשורים האחרונים, על פיו על כל אדם המעוניין לקנות את מעמדו התורני והרוחני בחברה להיחשב תלמיד חכם, ורק אם יתברר בבוא הזמן שאיננו מתאים לכך – יתפשר על עצמו ויהא כאחד האדם, ר"ל. סוג ב'. "בָּעלֶבָּת".

יוצא אם כן, שבמקום שכל אדם יברר עם עצמו האם כירא שמים (ע"ע לעיל) מתאים הוא לשמש כתלמיד חכם, דיין בבית דין, מורה הלכות לרבים וכו' – הרי שכל החברה מנסה להיות מה שמעטים בלבד אמורים להיות, וכך רוב הציבור אמור לחיות בתחושת כישלון שלא מימש את ייעודו לכאורה. צבא של טוראים שהיו יכולים להיות סגני אלופים. בטח הרס"ר היה מכנה אותם "חבורה של כשלונות".

מתוך כך מנסים לעודד כל אדם, אף מי שרק צעד את צעדיו הראשונים בלימוד תורה, להשקיע זמנו בלימוד התלמוד – גם אם כאמור מדובר על לימוד שטחי יחסית, כדוגמת הדף היומי – ובלבד שתמשיך להתקבע הנורמה החרדית לדחוף כל אדם להיות תלמיד חכם. וכמה שיותר מוקדם יותר טוב.

אם נסכם עד כאן, ברור שלימוד במסגרת הדף היומי לא מממש את תכלית החיים עליה דיברנו. שכן הניסיון להתוות דרך אחת אחידה לרבים, להשקיע זמנם בלימוד התלמוד דווקא – כלל לא מגשים את הסיבה שבגללה אנו לומדים תורה, דהיינו – ידיעת ה' וקרבתו.

לא כולנו צריכים להיות אנשי מודיעין. יש לוחמים, טייסים, תומכי לחימה, חובשים – כל חייל וייעודו, דרגתו ותפקידו בכוח.

דרכו של עולם, בתפוצות ישראל בכלל ובקרב יוצאי קהילות ספרד והמזרח בפרט, שעל כל אדם ירא שמים לקנות ידיעות בסיסיות בים החכמה היהודי, באופן מדורג:

תחילה ידיעת התנ"ך על בוריו, לאחר מכן בקיאות מעמיקה במשנה, התרגלות בלשון הזוהר הקדוש, והיכרות מעולה של כל ההלכות המעשיות והנפוצות בחיי האדם.

על אלו, הוסיפו חכמים שבכל דור לימוד נרחב באגדות חז"ל ובמדרשים (עין יעקב), דברי מוסר ודרך ארץ (מסכת אבות, חובת הלבבות, דרושים ומליצות), פיוטים ובקשות. רק אחרי שאותו בחורצ'יק ירא השמים קנה את הקניינים האלו בקניין גמור, והשתלם בהם באופן מלא, היה מרחיב לימודיו אל מרחבי ים התלמוד.

חשוב גם לציין שישנם מעטים ובודדים שחשקה נפשם בתורה כבר מגיל צעיר והם מייעדים את עצמם להיות תלמידי חכמים ולשקוד באוהלה של תורה. דרכם הייתה לסיים בזריזות ובהשקעה את כל הלימודים של ה"בייסיק" ולאחר מכן העמיקו והרחיבו בלימוד גמרא, ובהגות תדירה בהלכות שבשולחן ערוך והחונים עליו.

אז מה יצא לנו?

אדם ירא שמים, שלא הועיד את עצמו להיות תלמיד חכם לרבים, אין בכלל תועלת שישקע בלימוד התלמוד עוד קודם שהשלים את הלימוד ההכרחי והיסודי הנחוץ לקיום אורח חייו.

מסורת אבותינו והוראות רבותינו לימדו אותנו שדווקא זהו הסדר הנכון להגיע את התכלית. האר"י הקדוש קרא לייסד לימוד זה בצורה מסודרת וקראו בשם "חק לישראל".

הצעתי היא כזו:

במקום לחזק נרטיב חרדי ומחודש, שתועלתו לחיינו מוטלת בספק – "נחזיר עטרה ליושנה" כפשוטו, ונלך בדרך אבותינו מאז ומעולם, ולוואי ונחזיק במעט את יראת השמים כמותם.

ממילא, המון הציבור הלומד כיום "דף יומי" במסגרת זו או אחרת, ורבים הם כיום ש"קפצו על העגלה" והתחילו השבוע מברכות דף ב', ראוי שישאל את עצמו – האם קניתי את קנייני הלימוד ההכרחיים לחיי?

האם לימוד הדף היומי ממלא את כל המאגרים החסרים אצלי של ידיעת התנ"ך, פרטי ההלכות, דברי המוסר המיישרים את אורחות חיי?

אכן, אין עוררין על כך שלימוד הדף היומי הוא חשוב, נפלא ומבורך – לכל אדם שבלעדי לימוד זה לא ילמד דבר או יתרשל מהתמדה וקביעת עיתים לתורה. אך מי שרואה בתורה אמצעי חשוב ליראת שמים, לידיעת ה' וקרבתו – טוב יעשה אם יפתח WAZE ויחשב מסלול מחדש.

דרשו בעלי הרמז על צמד המילים "ואלה שמו"ת" הפותחות את פרשת השבוע הבא: "וחייב אדם לקרוא הפרשה שניים מקרא ואחד תרגום".

לדעתי זוהי הזדמנות נפלאה לחזור אל השורש וללכת בדרך בה תקנו לנו חכמים בכל דור ודור, לקרוא את סדר "חוק לישראל" הכולל מקרא, משנה, מדרש, הלכות ודברי מוסר.

האם נשכיל ללכת בדרך אותה התוו לנו אבותינו ורבותינו מימים ימימה?

=======

הרב הראל מקייס הוא רב בארגון רבני צוהר, רב בי"ס בנתניה ושחקן בתיאטרון 'אבני דרך'