שמעון ולוי בימינו: האם מותר לעשות נקמה בגויים?

בפרשתנו, פרשת וישלח, מסופר על הנבלה אשר עשה שכם בן חמור בדינה בת יעקב ועל תגובת אחיה של דינה, שמעון ולוי בהכותם את אנשי שכם: "ויהי ביום השלישי בהיותם כֹאבים ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו ויבואו על העיר בטח, ויהרגו כל זכר ואת חמור ואת שכם בנו הרגו לפי חרב…".

לפרשה זו שתי התייחסויות. האחת – התייחסותו הדיפלומטית של יעקב אבינו: "עכרתם אותי להבאישני ביֹשב הארץ בכנעני ובפרזי ואני מתי מספר ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי…".

והשנייה – בקשת הנקמה של שמעון ולוי. לבסוף מגיעה הבטחתו של הקב"ה כאשר יעקב מקיים את שבועתו ובונה מזבח לה': "ויסעו ויהי חִתת אלוקים על הערים אשר סביבותיהם ולא רדפו אחר בני יעקב". בצורה האנושית ביותר, ניתן להזדהות עם תחושת הנקמה של שמעון ולוי, אך יעקב אבינו, חכם גדול היה, וחז"ל מפרשים כי ירא היה מ"דעת הקהל העולמית" של העמים מסביב, כאשר הוא מנסה להניח את היסודות של עם ישראל.

מלחמת אין ברירה

הרב שלמה אבינר, ראש ישיבת עטרת ירושלים, מביא בקצרה את השיטות השונות למעשיהם של שמעון ולוי וההשלכות של הדברים לימנו. "יש ארבע שיטות, מדוע הרגו שמעון ולוי את כל אנשי שכם, כאשר החוטא היחיד כביכול היה שכם בן חמור", פותח הרב אבינר.

"הרמב"ם אומר, שאנשי העיר שכם חטאו גם הם, כשעברו על 'דינים' – בשבע מצוות בני נח. כלומר, חייבת להיות מערכת משפטית שנותנת את הדין. כיוון ששכם עשה נבלה וכולם שתקו, לכן נענשו. לא על החטא של שכם נענשו, אלא על חטאם שלהם שלא הפעילו מערכת משפטית נגד אותו פושע. לפי הרמב"ם לא הייתה כאן ענישה קולקטיבית".

וכיום, כאשר יש כביכול לאלו העומדים מולנו מערכת משפטית?

"כמובן, בימינו, הענישה הקולקטיבית לא כל כך שייכת. זה היה שייך במידה והיינו עומדים מול מדינה ריבונית שאמורה, לטפל בכל מה שקורה שם. אבל המציאות היא, שהמדינה הריבונית זה אנחנו. עזה היא לא מדינה ריבונית. במקום כמו עזה, האזרחים לא יכולים לעשות שום דבר נגד הטרור, הם לא הריבוניים אלא הטרור הוא הריבון שמשתלט על כולם".

"השיטה השניה", ממשיך הרב, "היא של הרמב"ן שאומר, ששמעון ולוי הענישו את אנשי שכם על שהיו עובדי עבודה זרה, ומי שעובד עבודה זרה, כידוע, חייב מיתה. הם חשבו על זה כחשבון ישן שעכשיו יש הזדמנות להיפרע. אבל באמת, לא הענישו את אנשי שכם על מה שעשה שכם, גם תירוץ זה לא קשור לענישה קולקטיבית. השיטה השלישית, היא של המהר"ל בספרו 'גור אריה' על רש"י, שאומר שכאשר יש מלחמה והכוונה היא למלחמה של עם בעם, ולא עם בכת, זוהי מלחמה כנגד כל העם ואין זה משנה אם חלקו חף מפשע או לא".

כאן מסייג הרב אבינר ומסביר עיקרון חשוב לעניין פסיקת הלכות. "אלא שגם זה לא בדיוק נכון במקרה שלנו. מי שאומר שנפסקה הלכה כמהר"ל,  לא אומר שכל מה שהמהר"ל אומר הלכה כמותו, וכאשר יש דברים שנאמרים מספרי הלכה בתור פסק הלכה, יש להם כח יותר גדול מדברים שנאמרים בפירוש על התורה. הלכות הנאמרות כפירוש על התורה, לא חזקות כמו הלכות שנאמרות בספר של פסקי הלכה. חשוב להבין, שמה שהמהר"ל אומר זהו פירוש ולא הלכה. גם לפירוש שלו יש השלכה הלכתית ודאי, אך אם מול זה נמצאים דברי הלכה מפורשים, אז דברי הלכה מפורשים חזקים יותר מפירוש על התורה בעל השלכה הלכתית".

"הרש"ר הירש, לעומת קודמיו, אומר ששמעון ולוי טעו. אם היו מענישים רק את שכם, זה היה בסדר גמור. אך זה לא בסדר שהענישו את כולם ולכן הם ננזפו ע"י יעקב אביהם. אמנם גם פה אפשר להקשות על רש"ר הירש, שעם כל חשיבותו ואף על פי שהיה רב גדול מאד, הוא אינו בשיעור הקומה של הרמב"ם, הרמב"ן והמהר"ל. מה שהוא אומר למעשה, כתוב במדרש, שדורש את המלה שוֹר כשוּר שזה שוּרה. מדוע חיסלתם שורה שלמה של אנשים ולא רק אותו אדם שחטא? המדרש אם כן, שאומר שהם לא היו בסדר ולכן יעקב אבינו נזף בהם קשות, הוא אסמכתא לא פחות חשובה מאשר הרמב"ם, הרמב"ן והמהר"ל".

איך הדברים תואמים את המציאות היום?

"בימינו, אנו חייבים להתחשב במה שנהוג באומות העולם, כי אנו עדיין צריכים את תמיכתן. אמנם אנחנו מדינה עצמאית אבל לא מדינה מבודדת שלא אכפת לה ממדינות אחרות. כל מדינה היום תלויה במדינות אחרות. ולכן, איננו יכולים לעשות ככל העולה על רוחנו. אנו מחוייבים להתחשב בדעת הקהל העולמית. מכיוון שענישה קולקטיבית בעולם, איננה מקובלת, אנחנו לא יכולים לעשות כך מלבד מה שאמרנו על פי התורה. למשל, אם מדובר עכשיו ברצועת עזה, מלבד כך שיש שם אנשים מסכנים שלא עשו רע, ומלבד הרבה שיקולים אחרים לא להיכנס לפעולה קרקעית, לולא רק הייתה הדרישה האמריקאית להפסקת אש תמורת עזרתה במלחמה נגד איראן, שזה סיפור הרבה יותר רגיש, היה כדאי. הרי האמריקאים יעזרו לנו או לכל הפחות לא יפריעו לנו לעשות את שלנו", אומר הרב אבינר.

"אנחנו במדינת ישראל עוסקים רק במלחמה בלית ברירה", טוען הרב אבינר. "אסור לנו לסכן סתם יהודים. אנחנו חייבים לנצח בכל המלחמות ואנחנו ננצח, רק שהניצחון יהיה עם מחיר מזערי באבידות בנפש. אנחנו לא יודעים את כל השיקולים והפרטים שידע ראש הממשלה ואל לנו להיות קיצונים לכן או לכאן. על כל פנים המבצע בעזה, היה מאד מוצלח. חיסלנו שלושים בכירי חמאס ועוד תשעים מצטרפים. חיסלנו את רוב המשגרים ומנהרות הברחת הנשק ועוד הרבה יעדים צבאיים. הם ספגו מכה גדולה מאד, והטלנו עליהם אימה. הוכחנו שאנו שולטים ולא מפחדים".

לדברי הרב, 'עמוד ענן' היה הצלחה מסחררת מבחינת ישראל.

"יש לשמוח על מה שהיה עד כה, זה לא אומר שאנחנו נותנים אמון בחמאס, ובשאר רוצחים, אבל עכשיו הם כבר יודעים שאם הם יעשו צרות הם יחטפו בחזרה".

נקמה בגויים כהגנה

"חשוב להבין דבר מהותי", הרב מבקש לעמוד על רוח ההלכה בעניין מלחמות, "העניין שלנו הוא לא לעשות מלחמה גדולה כוללת, ולחסל את כל אויבינו. צבא הגנה לישראל – כשמו, כן תהילתו – הגנה. וב"ה הוא מגן עלינו טוב מאד. תפקידנו הוא אינו ליזום מלחמות אלא להגן על האזרחים ולכבות שריפות. יבוא יום, אומר הרמב"ם בהלכות מלכים, שהמשיח ינצח את כל האויבים מסביב. עדיין לא הגיע היום הזה ובינתיים תפקידנו להגן על עצמנו ועל ארץ ישראל. גם על ההגנה צריך להודות לה' יומם ולילה. רבי שלמה אבן גבירול בספרו תיקון מידות הנפש, מדבר על הגבורה ואומר כי צריך להיות גיבור ועם זאת לפעול בשכל וביישוב דעת".

האם מכל המשתמע מדברי חז"ל וממה שהרב אמר, נקמה בגויים וענישה קולקטיבית הם לגיטימיים או לא?

"בוודאי שצריך לעשות נקמה בגויים. הנקמה נקראת בצה"ל – פעולות תגמול. 'עמוד ענן' היה נקמה בגויים, לא עושים נקמה בגלל שיש לנו מאווים תוקפניים, עושים נקמה כדי להגן על עצמנו. ענישה קולקטיבית זה משהו אחר. נקמה זה לנקום על מה שאדם א' עשה לאדם ב'. בענישה קולקטיבית, יכול להיות שיש אדם שלא רצח בעצמו אבל תמך ברוצחים ולכן מגיע לו עונש, זו לא ענישה קולקטיבית, זו ענישה על מה שהוא עשה. נקמה בגויים, זה מלחמה של עם נגד עם. מול עזה זה קצת בעייתי כי יש פה דבר ביניים. אין כאן בדיוק סיטואציה של עם נגד עם".

כשישראל מובילה מהלך של לחימה, העולם מצטרף

הרב משה הגר, ראש המכינה הקדם צבאית ביתיר ואל"מ במילואים, מסביר את התפיסה הביטחונית של ישראל ומתי כן ניתן להעניש את הכלל כאשר אחד חטא. "יעקב אבינו חושש מהלחץ הבינלאומי עליו ועל משפחתו. הרמב"ם, כפי שהביא אותו הרב אבינר, למעשה פוסק ששמעון ולוי עשו מהלך נכון. גם במורה נבוכים הוא עוסק בעניין עמלק ואומר שיש מקור לעיתים לענישה סביבתית, כלומר, אם אדם הוא רע ואנחנו רוצים לתקן את העולם, נבודד אותו מהחברה סביבו, שלא יסייעו לו. בידוד הטרור על ידי איום של ענישה סביבתית שיוצרת בידוד, לא מצטרפים אל הטרוריסט, שנקרא איש מפסיד בלשונו של הרמב"ם. תפיסת העולם המערבית איננה מסוגלת לתת מענה. היא לא רואה באדם כבעל זכויות והיא אינה מאפשרת להפעיל לחץ על הכלל כדי לבודד את החוטא, הפושע. לכן למשל התפיסה הביטחונית שלנו היא שונה. אנו פוגעים במטרות נקודתיות, חיסול ממוקד. אנו לא פוגעים במטרות כוללות. ישראל משתמשת בבידוד הטרור על ידי ניתוק מקורות המימון שלו".

מה שגורר ענישה קולקטיבית עבור תושבי עזה.

"יש כאן ענישה קולקטיבית, אבל לא כשמפעילים נשק. כשפותחים באש, משתדלים לבודד אזרחים לא מעורבים, גם כדי לא לפגוע בשמנו הטוב. נוצר מצב שהטרור לא מבודד ברצועת עזה. הטיעון של הרמב"ם לא עומד במבחן המלחמה. הם במלחמה נגדנו ומבחינתם הם לא פושעים. הם רוצים מדינה פלשתינית ומי שיורה מבחינתם הוא גיבור ולא פושע. לעומת זה, דבריו של הרמב"ם במורה נבוכים כן רלוונטיים למלחמה בטרור. למשל מתן הטבות למי שלא משתף פעולה עם הטרור. במבצע 'חומת מגן' הייתי מפקד אוגדה ויצרנו מצב של מלחמת חורמה בטרור. האחרים שאינם שותפים בו זוכים לתנאי חיים סבירים ולמקומות עבודה. היית נוכח כמה פעמים בחומת מגן כשקרובי משפחה של מחבל הודיעו לשב"כ שהוא עומד לבצע פיגוע – כל זה מחשש שביתם ייהרס. יש למידת היראה מקום. חומת מגן, היה מבצע הכרעתי להבדיל מ'עופרת יצוקה' ו'עמוד ענן' שהיו מבצעי התרעה זמנית".

יעקב אבינו בחר להתנהג בצורה דיפלומטית לעומת בניו שפעלו באופן של ענישה גופנית כואבת. יש כאן מקום אנושי להסכים עם שמעון ולוי. מדוע הוא כעס עליהם?

"ראינו שהקב"ה הסכים עם שמעון ולוי. אחרי שהם עושים את המעשה אין מצב של התקפה מצידם. כשעם ישראל מוביל מהלכים של מלחמה, העולם מצטרף אליו. למשל מבצע 'אנטבה' כשהתחיל טרור המטוסים, אנו היינו הראשונים לבחור למגר את התופעה הזו, וכל העולם בעקבותינו. גם עכשיו במאבק באיסלאם הקיצוני, ישראל בראש המאבק. לכן, כשאנחנו נפעל בהתקפיות כל העולם המערבי ילך בעקבותינו ואני חושב שככה ראוי לפעול. "ויהי חיתת אלוקים על הערים, פחד אלוקים רבץ עליהם", והחשש של יעקב התבדה. הפרושים רבים אבל באופן פשוט נראה שיש פה השגחה אלוקית. השיקול המדיני הוא נכון, אני חושב ששמעון ולוי לא פעלו רק מתוך כעס אלא מתוך תפיסה שצריך הרתעה, הכח שמשמש כגורם מרכזי בעולם, לא נוכל להרשות לעצמנו להיות חלשים".

אין מניעה לפעול, גם אם ישנה פגיעה באזרחים

פרופסור אליאב שוחטמן, מומחה למשפט עברי ומרצה במכללת 'שערי משפט', מספק את ההיבט המשפטי באשר לענישה כוללת. "ראשית, צריך להגדיר מהי ענישה קולקטיבית. ההגדרה המשפטית היא – כאשר מטילים סנקציות על אוכלוסיה, שאין לה שום אחריות לעבירה שנעברה, בגין מעשה של אדם או של קבוצות אחרות. החוק הבינלאומי אוסר ענישה מסוג זה – באמנת ז'נבה, בסעיף שעוסק בשבויי מלחמה, ובו כתוב על האיסור של ענישה קולקטיבית. אני רוצה להזכיר את הרקע ההיסטורי לסעיף זה – בתקופה של השלטון הנאצי, במידה ושבוי מלחמה ברח, הגרמנים נהגו להעניש את יתר השבויים והרגו אותם. כמו כן, בסעיף אחר באמנה יש איסור על ענישה שכזו כלפי אזרחים במהלך מלחמה או במהלך פעולות מלחמתיות. יש חובת הגנה על אזרחים כשאסור לפגוע בהם עקב מעשים שנעשו על ידי גורמים אחרים. במשפט הפלילי-המקומי הישראלי, העיקרון הבסיסי הוא שאין להעניש אדם על עבירות שנתבצעו על ידי משהו אחר. זה משהו מושרש ומבחינת העקרונות הכלליים. יש כאלה הטוענים שהפעולות שעשינו ביחס לשטחי יהודה שומרון ועזה שפגעו באזרחים מקומיים מהוות פגיעה בעקרון האיסור על ענישה קולקטיבית. למשל, כאשר מדובר בהגבלות המוטלות על מעבר אנשים או סחורות – זהו דבר הפוגע בעקרון האיסור על ענישה כוללת. כאשר אוכלוסיה שלימה נפגעת למרות שלא לקחה חלק בפעולות האיבה זה נראה כענישה כוללת".

כלומר ישראל עוברת על אמנות בינלאומיות ומענישה אזרחים חפים מפשע בעבור פעולות שלא לקחו בהן חלק?

"שאלה זו הובאה לפתחו של בג"ץ בשורה ארוכה של הזדמנויות לגבי הריסת בתי מחבלים. על פי החוק מותר להרוס בית של מחבל, גם כשנפגעים אנשים אחרים הגרים בבית. בג"ץ אישר את  הפעולות הללו למרות שהן פוגעות גם בחפי מפשע, מכיוון שהן לא נעשות מתוך כוונת ענישה. הן נעשות בגלל שיקולים ביטחוניים הקשורים במלחמה בטרור. המדינה מחוייבת לנקוט בצעדים כאלה או אחרים למען הגנה על אזרחיה, גם אם נפגעים מכך אחרים. אטימת בתים, הגבלת מעבר סחורות  או סגר, מאושרות על ידי בג"ץ משום שהכל נעשה במסגרת המלחמה בטרור. הרי זו הגנה עצמית וחובתה של המדינה להגן על אזרחיה. במידה ונעשים מעשים כאלה ואחרים שפוגעים באוכלוסיה אזרחית של האויב, האחריות על כך מוטלת במאת האחוזים על הצד הערבי שגורר את המדינה לפעולות כאלה. אין למדינה כוונה להעניש אנשים חפים מפשע. כוונתה היחידה היא להגן על אזרחיה", פוסק שוחטמן.

מהו היחס של המשפט העברי לענישה שכזו?

"העקרון הבסיסי שקיים בתפיסה היהודית הוא, "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבותם איש בחטאו ימות". אי אפשר להעניש אדם בגין מעשיו הרעים של האחר. בפרשת השבוע אנו קוראים על מעשה שכם, שבגין מעשיהם של יחידים כלפי דינה באו שמעון ולוי והרגו בעיר. הדבר מהווה לכאורה ענישה קולקטיבית, והשאלה שנשאלת היא, האם אין זה נוגד את העקרון שרק הזכרנו, של לא יומתו אבות על בנים? כמובן שגם יעקב אבינו, תגובתו המיידית הייתה "עכרתם אותי".הוא לא היה מרוצה. צריך לומר שכל הפרשה הזו קדמה למתן תורה כך שלא התקיימה מערכת הדינים שאנו מכירים היום, אז מטבע הדברים אי אפשר להסיק מדבר זה הלכה.

"מאידך, חכמי ישראל התלבטו בסוגיה זו למרות שקדמה למתן תורה. יש דוגמא נוספת בתורה לענישה קולקטיבית – בספר דברים כתוב במידה ויש עיר הנידחת בה עובדים עבודה זרה, כותבת התורה שצריך להרוג את כל אנשי העיר. ומה אם לא כולם עובדי עבודה זרה? חז"ל עצמם אמרו שהדין הזה לא מציאותי. לא יכול להיות שעיר שלמה תעבוד עבודה זרה".

"אני מבקש להשלים את התמונה היהודית", ממשיך שוחטמן, "יש המערבים את עקרון איסור הענישה הקולקטיבית עם המונח – אזרחים חפים מפשע. הדבר אינו נכון, מערבבים מין בשאינו מינו. אני אזכיר את התקדים מהתקופה של 'חומת מגן', כאשר כוחות צה"ל נלחמו ביהודה ושומרון כדי להביא לחיסולו של הטרור. במהלך הלחימה, נהרגו במחנה הפליטים ג'נין 13 חיילים בגין מה שנתפס אז כהימנעות של צה"ל מפגיעה באזרחי אויב. עקב כך נשמעה בזמנו ביקורת שלעניות דעתי נכונה, כשבמהלך לחימה מוצדקת להגנת המדינה, הן מבחינת המשפט הבינלאומי והן מבחינת המשפט היהודי, אין שום מניעה לנקוט בכל הפעולות הנדרשות גם אם יש שיקול לפגיעה באזרחי האויב. מהצד הבינלאומי – קיימת אמנת ז'נבה שקובעת ואני מצטט: 'אין להשתמש בנוכחות או בתנועת אזרחים על מנת ליצור חסינות באזורים מסויימים מפני פעולות צבאיות'. כלומר, לא ניתן להשתמש בנוכחות אזרחים כדי להגן על פעולות מחבלים.

"הניסיון שלנו מראה, שבכל הפעילות הצבאית של מדינת ישראל כנגד ארגוני המחבלים צה"ל נתקל בתופעה בה פועלים המחבלים בתוך אוכלוסיה אזרחית – יורים מתוך בתי חולים וריכוזים אזרחיים ובכך רוצים לקנות חסינות בהנחה שצה"ל לא יפגע בהם. כאן צריך לומר שאמנת ז'נבה מסירה את ההגנה שלה מאותם אזרחים במידה והם משמשים הגנה לפעולות בלתי חוקיות. יתרה מזו, קיים סעיף באמנת רומא שאומר: 'פשע מלחמה הוא להשתמש בנוכחות האזרחים על מנת להפוך את האזורים האזרחיים או כוחות צבא לחסינים מפני פעילות צבאית'. מי שגורם לכך, הוא זה שנושא בפשע המלחמה. לא צה"ל", מדגיש שוחטמן ומוסיף,  "אני לא חושב שיש צבא יותר מוסרי בעולם מאשר צה"ל".

להגיב גם במחיר פגיעה באזרחים

"בהיבט המשפט היהודי", מבקש להוסיף שוחטמן, "אני רוצה להביא את דבריו של המהר"ל שלא צפה את מה שאנו חווים היום, אבל הביא בהקשר לפסוק 'צרור את המדיינים והיכיתם אותם', את השאלה הבאה: וכי בקרב המדיינים לא היו אנשים תמימים שלא היה צריך להילחם בהם? הוא אומר, מה שאני מאמין התשתית של המשפט הבינלאומי היום, כאשר יש מצב של מלחמה בין שני עמים, אי אפשר לנהל את המלחמה בפינצטה, כלומר לתפוס רק את אותם היחידים שפשעו. ברגע שיש מלחמה מטבע הדברים נפגעים כולם. לכן, הדבר הזה מותר במסגרת מלחמה. מעניין שהמהר"ל מביא את הדברים בהקשר הפסוק הזה. מדוע לא נאמרו הדברים בהקשר הציווי על  מחיית עמלק? גם בעמלק יכולים להיות בודדים שלא חטאו. אלא, 'צרור את המדינים' נאמר בקשר לדין – הבא להורגך השכם להורגו. זה הבא להרוג אותי, אומרים חז"ל, יש לו דין רודף.

"אם מדובר במדינה, עם או ארגוני טרור – כל החברה הזו יש לה דין רודף. בכך יש לגיטימיות למדינת ישראל להגיב בכח. כמו שאדם פרטי יכול לנקוט בכל האמצעים גם במחיר פגיעה בחיי הרודף, כך בנוגע לחברה התומכת בפעילות טרוריסטית, היא נכנסת לגדר רודף ולפי המהר"ל יש לישראל הזכות המלאה להגיב בכל האמצעים שבידה גם במחיר פגיעה אפשרית באזרחי אויב. מדינת ישראל מעולם לא פגעה במכוון באזרחים ובמידה והם נפגעו זה לא  נעשה בכוונת מכוון אלא כתוצאה בלתי נמנעת", מסכם פרופ' שוחטמן את דבריו.