ישנו משל על מבריח גבול, שהיה בכל יום לוקח את חמורו, ובעזרתו היה מעביר מהגרים את הגבול.  המהגר, שהיה איש פשוט, ולא היה רגיל להתגרות בחוק ובמשטר, רעד מפחד לאורך כל הדרך, ואף נשאר גם ימים ארוכים לאחר מכן עם החוויה החזקה. המבריח, שלא חשש מעבירה על החוק וחציית הגבול, נשאר רגוע. אבל אפילו אצלו, בקטעי הדרך בהם היו השומרים מסיירים, עבר רעד קטן בגופו. ורק אחד לא רעד כלל ונשאר אדיש- החמור. למה? פשוט מאוד, כי הוא חמור.

הדרך נמשלה לחודש אלול והימים הנוראים, האיש הפשוט רועד מראש חודש ועד לאחר יום כיפור, ואפילו אצל "המבריחים" עובר רעד קל בזמן הסליחות והימים הנוראים. אבל רק החמור לא רועד בכלל ונשאר אדיש, הכל קורה סביבו אך לא נוגע בו. הוא רגיל לעבור את הגבול, לעיתים עם שינוי קטן בדרך, ולחזור לביתו ושגרתו עד המעבר גבול הבא.

כל השנה אנחנו מתקשים לקום בבוקר, מנסים לתפוס את העוד רבע שעת שינה לפני היציאה ללימודים, ומחשבים מתוך שינה את זמני הפקקים ביחס למניין הבא. אך בחודש אלול, אנו מזדרזים להשכים קום כדי לומר סליחות. (ואף ויש בעת האחרונה חידוש, להוסיף ולהעלות סטורי סליחות בזריחה, למען ידעו כל מכריהם כי הם אכן קמו לאמירת הסליחות. אך המסורת טוענת כי עם ישראל מסתדר טוב מאוד גם בלי זה). ולתלמידי הישיבות הדבר חזק ומשמעותי עוד יותר, שלאחר חודש המנגלים והבריכות, עם השינה עד לשעה מאוחרת יותר, עליהם להשכים לפנות הבוקר.

דבר נוסף, כמקובל בציבורנו, בימים הנוראים חלק מבני הישיבות נשארים בישיבה לתפילות ראש השנה ויום הכיפורים בישיבה. כדי להתפלל במקום בו לומדים תורה כל השנה, ולהתפלל מתוך דיבוק חברים. הדבר הזה נפלא, אך יש בכך גם מעט סיכון. משום שדווקא מתוך כך שמתפללים במקום בו מרגישים בנוח, מגיעים לבית המדרש שלנו, למקום בו אנו מרגישים בבית, למשך כמה שעות עם החברים מהישיבה, אפשר בלי לשים לב לפספס את העוצמה והייחוד של תפילת ראש השנה, ולחוות אותה כעוד תפילה שגרתית, ולזלוג לשיחות חולין.

ולכן יכול לקרות מבלי משים פספוס גדול. אנו קמים מוקדם לאמירת הסליחות כדי להעצים את העניין, להפוך אותו לנורא ונשגב, למיוחד. תפילת ראש השנה היא תפילה מיוחדת ונוראה, וכך יש לחוות אותה. ולכן לעיתים, כשעושים מניין סליחות של ביינישים בסדר צהריים, או כאשר בהפסקה הקצרה בתפילת ראש שנה עוברים לשיחת חולין וצחוק, מפספסים את הנוראות (מלשון יראה) של היום הזה, ופשוט עוברים את הגבול/יום הדין הזה, באדישות, כעוד דבר שבא פעם בשנה, וחוזרים לשגרה.

ולכן, יש עניין לקום סליחות דווקא מוקדם בבוקר, לייחד את העניין, להרגיש את הנוראות, להתפלל בראש השנה דווקא מעריב ונשגבות. והמלצה שלי לבני הישיבות המתפללים בבית המדרש בימים הנוראים והסליחות, שבו במקום אחר מקומכם הקבוע, הדגישו והרגישו את השונות והנשגבות של הימים הנוראים האלו.

שנזכה להיות אנשים פשוטים ולא ח"ו חמורים. שנה טובה

 

דורון בלוך, בן 17, תלמיד ישיבה תיכונית 'חורב', עיתונאי ויועץ תקשורת