כמקובל בעולם היהודי, ישנם ימים בשנה שבהם עוצרים הכל, שמחים/עצובים/אוכלים/צמים, ולמחרת ממשיכים כרגיל כאילו לא קרה כלום.

אך השנה תשעה באב היה שונה, אתמול קרו מאורעות שאי אפשר לעבור עליהם הלאה, והעניין הוא איך אנחנו לוקחים את היום הזה הלאה אל החיים ושאר השנה, ולא מורידים אותו בכיור יחד עם השטיפה של הכוס קפה בסוף הצום.

בספר יוסיפון מתואר כיצד בזמן שצוררי היהודים היו מחוץ לחומות העיר ירושלים, היהודים נלחמו בינם לבין עצמם בתוך החומות. אתמול היה מקרה אירוני על גבול המפחיד, בו בזמן שצוררי היהודים הערבים התפרעו על הר הבית, במקום להיות מאוחדים כנגד אויבנו,  אנו היהודים התווכחנו בינינו בפסים אישיים מי בעד ומי נגד העלייה להר. בזמן שמחבלים צוררי יהודים רצחו נער טהור, ללא הבחנה בין פיאותיו הדתיות לספרים החילוניים המחובקים בידיו, אנו המשכנו בעיצומו של צום תשעה באב להתווכח על אופי דתי של איזו הופעה בעפולה.

בית המקדש הראשון נחרב על שלוש עבירות חמורות, אך נבנה בשנית לאחר שבעים שנה בלבד, לעומת הבית השני, שנחרב על שנאת חינם, ולא נבנה גם לאחר 1951 שנה. חז"ל אמרו כי דור שבית המקדש לא נבנה בימיו – כאילו החריבו, 1951 שנה ועדיין השנאת חינם עליה נחרב המקדש פועמת בתוכנו. 1951 שנה, ועדיין מנהיגים משסעים את חלקי העם זה בזה, 1951 שנה, ועדיין איננו יכולים לפעול יחד רק בגלל חשיבה שונה על דרך אהבת העם והארץ . 1951 שנה, ועדיין בר קמצא לא התיישב לאכול עם העשיר.

בסיפור הזה אין צודקים וטועים, אין חשיבות לאמת ושקר, יש להסתכל על מה קרה, ולהבין שאם נמשיך ככה נישאר באותו החורבן, לא יעזור אם נלחם אחד בשני כל שנה כל השנה, ונעצור רק ליום אחד באמצע הקיץ כדי לבכות יחד על מה שעשינו כל השנה. צריך לעצור בתשעה באב, כדי לומר: 'נדאג שמה שקרה לא ימשיך עוד', לעצור ליום צום אחד בו לא נאכל אחד את שני, ובסוף הצום להבין שהצלחנו לשרוד את היום גם בלי זה…

אחד הקטעים היפים בעיני בסדר התפילות, זה אמירת ה'שלום עליכם' ועניית 'עליכם השלום' בברכת הלבנה. אנו פונים למתפלל לצידנו, ללא הבחנה בצבע וגודל כיפתו, וללא קשר לדעותיו ומעשיו, אנו מברכים אחד את השני רק על ההבנה המשותפות כי אחים יהודים אנחנו. ורק לאחר שבירכנו שלושה יהודים אנחנו יכולים לומר 'סימן טוב יהא לנו ולכל בית ישראל'.

אנו צריכים לקחת את יום האתמול, וללמוד ממנו אל המחר.

שנזכה