פרשתנו, פרשת פנחס, פותחת כידוע בתיאור שכרו של פנחס בן אלעזר בעבור קנאתו הטהורה לה', כעדות התורה: "פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי".

דווקא קנאותו של פנחס, הבאה לידי ביטוי בהריגת אדם מישראל, מזכה אותו בברית שלום. הקנאות הטהורה לדבר ה' מכילה בקרבה ניגודים, היא מסוגלת להיות חריפה ונוקבת מאוד, אך יחד עם זאת למצוא את נקודות הממשק והחיבור. לפי זה, "ברית השלום" שניתנה לפנחס איננה מתנה המעוררת פליאה, אלא השלמה וגילוי לרבים של מדרגתו הגבוהה של פנחס.

מתוך סוגיית קנאותו של פנחס אנו ניגשים לקנאות אחרת, קנאות לארץ ישראל. אביהן של בנות צלפחד מת ואין לו בנים. בשל כך, טוענות בנות צלפחד כי הן חפצות לרשת את הארץ במקום אביהן. גם כאן מעוררים חז"ל נקודה חשובה – קנאותן של בנות צלפחד נבעה מתוך חרדת קודש: "אם היה לו בן לא היו תובעות כלום, מגיד שחכמניות היו" (רש"י). הקנאות של בנות צלפחד לנחלת אביהן אינה נובעת מתביעה לעושר כלכלי, פרסום או כותרות בידיעון המקומי, אלא מתוך קנאות אמתית להמשך ישיבת זרען בארץ ישראל.

בניגוד לדעה שצלפחד היה אדם חוטא, מציין רש"י כפתיחה לסוגיה זו שהשורשים של בנות צלפחד היו גדולים וצדיקים "ללמדך שהיו כולם צדיקים". מכאן שגם צלפחד עצמו שמת בחטאו, היה צדיק. חז"ל מביאים שתי דעות מי היה אביהן של בנות צלפחד ש"בחטאו מת":

"רבי עקיבא אמר – מקושש עצים היה. ורבי שמעון אומר – מן המעפילים היה".

התוספות (ב"ב קיט. ד"ה ואפילו) הביא מדרש האומר כי למרות שמקושש העצים עבר עבירה חמורה, הרי שכוונתו הייתה טהורה. המדרש מתאר כיצד לאחר חטא המרגלים, דנו ישראל בינם לבין עצמם, והחליטו כי מכיוון שבעקבות החטא נגזר עליהם שלא להיכנס לארץ ישראל, הרי שאין הם מחויבים יותר במצוות. קם המקושש וחילל שבת בכוונה, כדי שייהרג ויראו זאת אחרים, ויבינו שאין הם פטורים מן המצוות. רבי עקיבא מבין שצלפחד הוא המקושש.

לדעת רבי שמעון, בניגוד לרבי עקיבא, צלופחד היה מן המעפילים. לאחר שישראל חטאו בחטא החמור של המרגלים, והתחרטו עליו, הופיעה תגובת המעפילים שרצו להראות במעשים שהם מתחרטים על חטאם ורוצים לעלות לארץ ולהלחם בנפשם על ירושתה. המעפילים ניסו לעלות לארץ ביד חזקה לאחר חטא המרגלים למרות שמשה אמר כי הזמן אינו כשיר לכך.

נראה לומר כי רבי עקיבא ורבי שמעון אינם חלוקים זה על זה באופן מהותי, שניהם מזהים בצלפחד דמות אמיצה, יוזמת ובעלת תעוזה. אפשר שהייחוס של צלפחד "למשפחות מנשה בן יוסף" אף הא משפיע על כושר ההנהגה שלו. יוסף, "המשביר לכל אחיו", מנחיל לזרעו אומץ ומנהיגות לרומם את המצב הקיים. גם אם למעשה חטא צלפחד במעשיו, ניתן לראות שצלפחד אינו אדם ששוקט על שמריו בשעה שהצדק הפנימי זועק אחרת.

בנות צלפחד, כממשיכות את דרך אביהן ולמעשה את דרכו של יוסף הצדיק, מזהות את עצמן כנציגות של הצדק באותו דור. תביעתן לקבל חלק ונחלה במצב בו אין בן יורש לימדה על הקשר הטבעי של בנות ישראל, אשר לא חטאו בחטא המרגלים, לארץ ישראל.

המלבי"ם כותב על מעלתן של הנשים באותו דור, ובייחוד מעלת בנות צלפחד: "ללמדך שיפה כחן של נשים שבאותו הדור מכח אנשים, שאנשים אמרו 'נתנה ראש ונשובה מצרימה', ונשים אמרו 'תנה לנו אחוזה'". מתוך התעוררות זו נפסקה הלכה לדורות, וזכו בנות צלפחד שתיכתב הפרשה על ידן מפני ש"יפה תבעו. אשרי אדם שהקב"ה מודה לדבריו" (רש"י).

=======

בימים אלה יצא ספרי על חומש ויקרא, הספר השלישי בסדר הספרים "רוחי אשר עליך". קדמו לו החיבורים על חומש בראשית ושמות