כשהביא הבעש"ט לעולם את משנתו הדתית- חסידית החדשה הוא הביא עימה לעולם גם את ההתנגדות.

כטבעם של יהודים הרי שנוצרה מחלוקת לשם שמים שהתבטאה בחרמות והלשנות לשלטונות. ומתוך הדוחק צמחה לה דווקא ההרחבה: מאסרו של בעל התניא הביא בסופו של דבר להפצת מעיינות החסידות באופן מוגבר ונהפך יום השחרור מן המאסר לחג של גאולה.

כך גם במקרים אחרים. הרדיפה נתהוותה מן הרצון לכלות והנה תוצאותיה היו להפוכות.

יש בכתבים הראשונים של המתנגדים, כמו זה ב"ראשית חכמה: חיבור גנוז בגנותה של החסידות", בכדי ללמד על הלכי הרוח והמחשבה באותם ימים סוערים של ראשית התנועה החסידית.

הנימוקים והטענות הכתובים בשפה נושנה המתבלת עצמה בכתבי הקודש היא עדות לנכונותו של המחבר אשר לא ידוע את שמו ואף לא את שנת הוצאת ספרו, למאבק דתי המגבה עצמו במקורות. זוהי מלחמה דתית-תורנית וככזו היא מסתמכת על המקורות הכתובים.

הספר נכתב ככתב אישום כנגד החסידות ויש בו לעג מכוון וישיר אל כתביהם של הוגי החסידות. זהו ספר המכוון אל הרעיון ולא אל המעשה; אל האידאה שמאחורי המחשבות. מובאים ציטוטים משבחי הבעש"ט בכדי להגחיך את הנאמר בו באמצעות הוכחות מן המקורות.

המחבר גם לא בוחל בהשוואה אל משיחי השקר. הטענה: החסידות היא כת, המשך של הטעיית הציבור אל "בורות נשברים"- המרידה בבורא ובדרך היהודית תורנית אל מחוזות הכפירה.

המחבר לא נודע שמו. לא ברור היכן חי ומהם אפיוני מחשבותיו מלבד אלו אשר כתב בספר. אך נדמה כי ישנו כאן ניסיון של המחבר להוכיח את צדקת טענותיו דווקא מן המקום המוכר: מן המקורות התורניים. בכך הוא כאילו אומר- יש כאן פגיעה באמונת היסוד.

הכישלון לטעמי הוא דווקא בגישה. כי במקום שממנו צמחה החסידות- דווקא מן היהודי הפשוט, זהו שאינו יודע ספר- אינה יכולה לבוא ישועת ההתפכחות כרצונו של המחבר. ואל מי הוא מפנה את טיעוניו- אל מנהיגי העדה? הללו כבר מכירים בטיבה של התנועה.

==

ראשית חכמה: חיבור גנוז בגנותה של החסידות, מאגנס, 2012