ננסה להעמיק מעט באחת הדמויות המיוחדות שבפרשת בראשית: חנוך בן ירד (כתב על כך בהרחבה הרב בזק).

"ויחי חנוך חמש וששים שנה ויולד את מתושלח. ויתהלך חנוך את הא-להים אחרי הולידו את מתושלח שלש מאות שנה ויולד בנים ובנות. ויהי כל ימי חנוך חמש וששים שנה ושלש מאות שנה. ויתהלך חנוך את הא-להים ואיננו כי לקח אֹתו א-להים".

בתיאור זה בולטים שני שינויים מן המבנה הקבוע שבו נוקטת התורה ביחס לעשרת הדורות שמאדם ועד נח. נאמר רק כאן "ויתהלך חנוך את הא-להים אחרי הולידו את מתושלח", ושנית, שלא כמו בשאר הדמויות שנאמר עליהן בסוף חייהם: "וימות" לא נאמרה מיתה אצל חנוך; אלא שוב חוזרת התורה על המשפט "ויתהלך חנוך את הא-להים" בצירוף התוספת "ואיננו כי לקח אתו א-להים". במבט ראשון, בפשט הפסוק, חנוך היה דמות מיוחדת ה"מחוברת לרבש"ע: "ויתהלך חנוך את האלוקים" וכך ראו חז"ל (פסיקתא דרב כהנא, פרשה כ"ג) חנוך היה בן הדור השביעי לאדם הראשון:

"כל השביעין חביבין… בדורות השביעי חביב: אדם, שת, אנוש, קינן, מהללאל, ירד, חנוך – 'ויתהלך חנוך את הא-להים; באבות השביעי חביב: אברהם, יצחק, יעקב, לוי, קהת, עמרם, משה – 'ומשה עלה אל הא-להים' "

מאידך קשה להתעלם מן העובדה שמספר שנות חייו זה קטן בהרבה – פחות ממחצית – ממניין שנותיהם של הדורות שקדמו לו ושל הדורות שבאו אחריו; ובייחוד אמורים הדברים ביחס לאביו ולבנו. מנקודת מבט זו מזכה התורה את חנוך ביחס שלילי דווקא. המורכבות הזו בראיית דמותו של חנוך, מחד- דמות של צדיק מיוחד שמתהלך עם אלוקים ומאידך מי שקצרו ימיו, הביאה אולי את רש"י לאחוז בפירושו בשתי האפשרויות:

"ויתהלך חנוך – צדיק היה, וקל בדעתו לשוב להרשיע, לפיכך מיהר הקב"ה וסילקו והמיתו קודם זמנו, וזהו ששינה הכתוב במיתתו לכתוב: 'ואיננו' בעולם למלאות שנותיו, 'כי לקח אותו' לפני זמנו." צדיק היה! ועם זאת "קל בדעתו להרשיע…"

ננסה להעמיק מעט בהבנת חטאו של חנוך, ומאידך – מי שראה בו צדיק גדול ובמה הייתה צדקותו.

הרש"ר הירש הסביר את חטאו בניתוקו מהמון העם (שכנראה למד מהמקבילה המופיעה גם אצל נוח "את האלוקים התהלך נוח" ויש דרשו אותו לגנאי…)

"ביקש חנוך להכשיר את עצמו להתהלך עם הא-להים; לשם כך התרחק מן ההמונים – מפחד או מבוז. אולם, התבודדות והתנזרות אינה דרך יהודית. הצדיקים והחסידים שלנו חיו בתוך ההמון, עם ההמון ולמען ההמון; הם ראו את תפקידם להעלות את ההמונים אליהם ".

דייק הרש"ר הירש: "ויתהלך חנוך את האלוקים" ורק את האלוקים, במנותק מבני אדם. וזו איננה דרך יהודית…

לעומת הרש"ר הירש, נביא את הרב דסלר שלמד דרך ארץ ומוסר גדול בהסבר עמוק שנתן על מאמר חז"ל על חנוך. (ב'מכתב מאליהו' בקונטרס החסד בפרק העוסק "במשא ומתן הטוב") : "בתורה כתוב :'ויתהלך חנוך את האלוקים' ואמרו חז"ל כי 'חנוך תופר מנעלים היה, ועל כל תפירה ותפירה היה מייחד ייחודים לקונו' ושמעתי בשם רבנו ישראל מסלנט זצ"ל, שביאר המאמר הזה,כי אין הכוונה שבשעת תפירתו היה דבק במחשבות עליונות, שזה אסור ע"פ דין, כי איך יפנה את דעתו לדבר אחר, בשעה שעוסק במלאכת אחרים ששכרוהו?

אלא תוכן הייחודים שהיה מייחד,הוא אשר שם על ליבו ומחשבתו, בכל תפירה ותפירה, כי תהיה טובה וחזקה, וכי יהיו המנעלים טובים, למען ייהנה אשר ינעלם…כי נשמר מכל שמץ רע, שגם אונאה ותרמית לא תגיענו, ולא תהיה נטילתו יתירה על ערך עבודתו אשר יתן".

כל מילה מיותרת…זהו איש המעלה שמתהלך עמו אלוקים, מי שמוסר העבודה שלו טוטאלי. פשוט נפלא. (זה מזכיר לגמרי את הסיפור המפורסם של אבא חלקיה. הגמרא בתענית, נביא רק חלק של הסיפור הרלבנטי לענייננו: "אבא חלקיה בן בנו של חוני המעגל היה, וכשהיה העולם נצרך לגשמים היו החכמים משגרים אצלו, וביקש רחמים וירדו גשמים. פעם אחת שגרו אצלו שני תלמידי חכמים שיבקש רחמים…באו לשדה ומצאוהו שהוא עודר. נתנו לו שלום ולא הסביר להם פניו….שאלוהו: 'מפני מה כשנתנו לך שלום לא הסברת לנו פנים?' אמר להם: 'שכיר יום הייתי ואמרתי – לא אתבטל". ז"א- שמי שהוא שכיר באמצע יום עבודתו, אין לו אפשרות לומר שלום ולהתייחס למי שאינו קשור ישירות לעבודה.

=======

מלימוד קצר על דמותו המיוחדת של חנוך למדנו שהקב"ה איננו חפץ שנהיה צדיקים מבודדים גם כשהמגמה היא "להתהלך עם אלוקים". "התבודדות והתנזרות איננה דרך יהודית" כתב הרש"ר הירש. "עם ההמון ולמען ההמון"! כ"כ יפה, פשוט ועמוק.

ומבעלי המוסר למדנו מהו מוסר עבודה. מה המשמעות העמוקה של "לייחד ייחודים לקונו" זה מה שהקב"ה מבקש ממך באותו רגע, להיות בעבודה באופן מלא ומושלם.