דבריו של הרב לוינשטיין מהווים צוהר לדיון. קצת קשה לעכל ולהכיל אותם. ובכל זאת ראויים הם לדיון. התייחסות ראויה צריכה להתחיל בראש ובראשונה ממקורות ההלכה היהודית ומשם אל השכל הישר והסברה.

המשנה במסכת סוטה מלמדת "במלחמת מצוה הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה" [סוטה, פרק ח' משנה ז], משנה זו מצוטטת להלכה אצל הרמב"ם במשנה תורה [הלכות מלכים, פרק ז, הלכה ד], אבל לא רק הרמב"ם מוצא לנכון לפסוק כך והדברים מובאים גם אצל הסמ"ג, ספר מצוות גדול, [מצות עשה קכ], וכך גם מורה לנו ספר החינוך [מצוה תקכו].

צא ולמד שאשה יוצאת למלחמה מקום שמדובר במלחמת מצוה. אבל במלחמת רשות נשים אינן נלחמות. מסקנה זו עולה מדברי הרמב"ם בספר המצוות שקובע שנשים לא נלחמות במלחמת רשות [שורש יד], מהפטור של נשים במלחמת רשות מדייקים האחרונים [הרב גורן, תורת מועדים, והרב עובדיה יוסף שו"ת יביע אומר חלק ח, סימן נד] שעל הנשים מוטלת החובה להילחם במלחמת מצוה.

מהי מלחמת מצווה

עתה עלינו לברר מהי מלחמת מצווה? והאם במציאות חיינו יש מקום לגיוסם של נשים לצה"ל? תשובה לשאלה זו מספק לנו הרמב"ם במקום אחר, בהלכות מלכים מוגדרת מלחמת מצוה בין היתר כמלחמה של "עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם" [הלכות מלכים פרק ה, הלכה א]. פוסק הרב הרצוג "ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם, אומר אני שמלחמה זו שלנו היא עזרת ישראל מיד שבא עליהם" [תחומין ד, עמ' 20].

כלומר כיום נשים שמעוניינות, רוצות ומבקשות להתגייס לצבא לא זו בלבד שאינן חוטאות אלא מקיימות מצווה. מה שמטיל בערפל את עמדתו של הרב לוינשטיין אשר ככל הנראה יותר מאשר הם משקפים את עמדת ההלכה מבטאים הם את דעתו האישית – ודעה יש לכבד גם אם זו אינה מקובלת עלינו.

שיקולים מטה-הלכתיים

והיה ויתהה התוהה האם הרב לוינשטיין אינו מכיר מקורות אלו, או לחילופין, ניתן להביא מפוסקי דורנו שדעתם שונה? על כך יש להשיב שככל הנראה תשובתם טומנת בחובה שיקולים מטה הלכתיים, שיקולי פסיקה ציבורית שלעיתים תחמיר ותפסוק כנגד העמדה המתירה משום מתחם הלכה ציבורי, זהירות מפני מדרון חלקלק ועוד שיקולים ערכיים אחרים.

מה שכן ברור הוא הסיפור המופלא על רבי שמעון בר יוחאי ובנו שמתחבאים במערה ולאחר שהיה ארוכה של 12 שנים במהלכם הם יושבים ועסוקים בלימוד תורה הם יוצאים ופוגשים אנשים שעסוקים בענייני העולם הזה, ואז כפי שמתאר המדרש כל מקום שהם נותנים בו עיניהם היה נשרף, בעקבות כך יוצאת בת קול, וגוערת בהם ומכריזה "להחריב את עולמי יצאתם" חזרו למערתכם ושהו שם 12 עשר חודש.

לסבול את הציבור כולם

ממשיך המדרש וקובע רעיון שאלמלא היה המדרש אומרו לא היינו רשאים להעיז לומר אותו על ר' שמעון בר יוחאי, אם מבקשים אתם לדעת מדוע 12 חודש – "משפט רשעים גהינום" התנהגותם של ר' שמעון בר יוחאי ובנו קדושים עליונים שאינם מבינים כיצד ניתן להניח חיי עולם ולעסוק בחיי שעה, אינם מבינים שלא הכל עסוקים בקודשה, ומדרגתם של ישראל אינה כמדרגתם, ואולי לא כל אחד נמצא באותה הדיוטה בה הם נמצאים, ולא כולם צריכים להימצא שם.

ואכן הלקח נלמד לאחר ריצוי ה'עונש' של 12 עשר חודשים, אז כאשר הם יוצאים מהמערה, ערב שבת ופוגשים באותו זקן שהולך והדסים בידו, והם שואלים אותו מדוע הוא זקוק להדסים והוא משיבם לכבוד שבת, והם ממשיכים אבל למה שניים והזקן משיבם אחד כנגד זכור והשני כנגד שמור, וכאן מגיע השיעור הגדול של ר' שמעון בר יוחאי לבנו – ראה כמה חביבים המצוות על ישראל.

גדולתו של מנהיג רוחני הינה ביכולת שלו לסבול את הציבור כולם, איש על העדה ולא איש בתוך העדה. סבלנותם של מנהיגים כלפי הציבור אינו מחוייב המציאות הפוליטית בלבד אלא מחוייב גם מציאות הלכתית, זה גם הטעם מדוע נפסקה ההלכה כשיטת בית הלל משום שבפסקיהם הם חתרו אל נקודת האיזון בין המציאות הארצית לדרישה האלוקית [בבלי, עירובין יג, ב], החיים תובעים מאיתנו את הסובלנות – הסובלנות כלפי הזולת, וההתחשבות בהשקפות אחרות, ובהתאמת ההלכה למציאות המשתנה, על כגון זה נאמר הנח להם לישראל.

==

עו"ד אלישי בן-יצחק הוא מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט'